בבית הזיכרון לשואה ולגבורה שהקימו יעקב (קובה) ז"ל ואירנה וודיסלבסקי, המושג "הנצחה" מקבל ערך מוסף, עם משמעות אמיתית. אלפי חפצים, מסמכים, תמונות ופריטים אחרים, שנאספו על ידי בני הזוג במשך יותר מ־25 שנה, מוצגים ומוחזקים במקום שהקימו השניים בביתם שבאריאל, ומספקים צוהר מרתק לסיפור השמדתם של יהודי אירופה במלחמת העולם השנייה. בקרוב יעבור בית הזיכרון למשכנו החדש בעיר, ואירנה תעזוב את אריאל, שהיתה לה לבית במשך כמעט שלושה עשורים. בגיל 83 החליטה שהגיע הזמן לצאת לפנסיה ולחזור לבית ברמת גן, כשהיא יודעת שמפעל חייה בידיים טובות.
היא נולדה ב־1936 בעיר זאקופנה שבדרום פולין וגדלה כבת יחידה. "היה לי אח גדול אך הוא נפטר ואחר כך אני נולדתי", היא מספרת, "יותר מזה הם לא הספיקו כי פרצה המלחמה". אביה היה צלם רחוב ואמה עבדה כחדרנית בבית הארחה בעיר, שהחלה להתפתח כעיירת נופש וקיט ותהפוך לאחר המלחמה לאחד המקומות המתוירים ביותר בפולין ולאתר סקי מבוקש עד היום. כשהיתה בת 5 לערך, בעיצומה של המלחמה, החליטו הוריה של אירנה לעזוב את זאקופנה ולחזור למשפחתם בפשמיש, שבה התגוררו לפני כן. "החל בלאגן בעיר וכולם ברחו. אז לאן הולכים הילדים? בחזרה להורים שלהם. יצאנו לדרך לא דרך. אבי לקח אותי על הכתפיים, חלק מהדרך עשינו ברגל וחלק בטרמפים, עד שהגענו לפשמיש. העיר חולקה אז לשניים, צד רוסי וצד גרמני. הצד הרוסי היה חופשי למדי ובצד הגרמני קיבצו את היהודים בתוך גטו. התגוררנו כולנו בבית אחד עם סבתי, הדודים והנכדים".
הוריה נהגו להתגנב בכל פעם לצד הרוסי כדי לסחור שם, עד שיום אחד אמה יצאה מהגטו ולא חזרה. אירנה אמנם לא זוכרת כל פרט מאותה תקופה אבל היא בחלט זוכרת כיצד כילדה בת 6 ישבה על אדן החלון הגדול וחיכתה לה: "הסתכלתי על הרחוב שעות על גבי שעות וחיכיתי לה. בסוף אמרו לנו שהגרמנים תפסו והרגו אותה". אביה נתפס גם הוא על ידי הרוסים ונשלח לעבוד במכרה פחם בעיר דומבס שברוסיה. כעבור זמן מה שוחרר ובלית ברירה ברח לרומניה, שם נשאר עד סוף המלחמה.
"אני זוכרת איך פעם אחת, כשישבתי וחיכיתי להוריי, ראיתי שיירה של נשים וילדים מובלים ברחוב על ידי חיילים גרמנים", היא נזכרת, "כל הנשים היו עם מטפחות קשורות בקשר על הראש, הן צעדו והחזיקו את הידיים של הילדים שלהן, שהחזיקו את הידיים של האחים שלהם. ראיתי ילדה עם שיער צהוב, השמש היתה מאחוריה והיתה לה מעין הילה. היא נראתה לי כמו נסיכה מהאגדות. לא הבנתי אז מה אני רואה, רק אחר כך כשגדלתי והתחלתי לשאול שאלות אמרו לי שזו היתה אקציה. היהודים בשיירה הזאת הובלו לבית הקברות ונרצחו".
הילד מעליית הגג שנעלם
המידע על אודות המתרחש בגטו הגיע לאישה פולנייה מזאקופנה בשם ורוניקה - חברה טובה של אביה של אירנה, אשר ביקש ממנה לפני שעזב את העיר כי תדאג לבתו בעת הצורך. מששמעה על המתרחש בגטו, לא היססה ויצאה לשם. "מאוחר יותר סיפרה לי שאהבה את אבי", אומרת אירנה, "היא הגיעה לבית שבו התגוררתי והודיעה כי באה לקחת אותי. לא התנגדתי, כנראה זכרתי אותה מביקורים שלה אצלנו בבית בזאקופנה. יצאנו לדרך בלילה חשוך אחד, בלי ירח וכוכבים. היא אמרה לי לא לדבר ולא להשתעל, משום שאנחנו עומדים לצעוד בנחל והקול על פני המים הולך למרחוק. אני זוכרת אותי יושבת על הכתפיים שלה ומחזיקה אותה ואנחנו צועדות בתוך הנחל ואני שומעת את הרשרוש של המים. הסתכלתי קדימה והסתכלתי אחורה וראיתי שיירה של אנשים צועדים אחד אחרי השני, כל אחד נשא על הכתפיים שלו ילד ושם את היד שלו על הכתף של מי שצעד לפניו".
היתה זו קבוצה של יהודים שהוברחה מגטו פשמיש על ידי פולנים, ייתכן שתמורת כסף. "השיירה צעדה בנחל, במקום שהמים היו אמורים להיות רדודים, אבל מכיוון שלילה לפני כן ירד גשם, פני המים עלו. אני זוכרת את המים שהגיעו עד החזה של ורוניקה והרטיבו את הרגליים שלי. היה לנו כל כך קר".
ורוניקה טובת הלב מצאה עבודה כמבשלת בחווה באזור קרקוב והציגה את אירנה כבתה. היא ידעה היטב כי בזאקופנה, שם כולם הכירו אותה, לא תוכל להסביר כיצד זה יש לה פתאום ילדה בת 6. עורה הבהיר ושיערה הבלונדיני של אירנה שיוו לה מראה פולני, ובחווה שבה התגוררה עם ורוניקה אף אחד לא פקפק בסיפור של השתיים. ורוניקה ציוותה עליה לקרוא לה "אמא" והיא לא התנגדה. נסיבות החיים הפכו אותה לילדה ממושמעת מאוד.
"החווה שבה התגוררנו היתה סמוכה לכביש ראשי", ממשיכה אירנה, "יום אחד שמעתי רעש, שאון של אנשים. אני זוכרת את עצמי נמשכת ורצה אל הקולות, אך ורוניקה תפסה אותי ואמרה לי להיכנס מייד פנימה. מאוחר יותר התברר לי שזו היתה שיירה של יהודים שצעדה לתחנת הרכבת הסמוכה. משם נשלחו כולם למחנה ההשמדה".
עוד באותו נושא:
• "רציתי לירות בו, אבל אני לא כמוהם"
• "שמעתי את החיילים, צעקתי 'מחבואים!' וכל אחיי היו נמלטים למסתור הקבוע"
• ניצול השואה מצרפת: "אני בר מזל? כל מי שהיה קרוב אלי ואהבתי נרצח באושוויץ"
• לעסוק בשואה כל השנה ולא רק ביום אחד
• "הגרמנים רצחו גם את מי שעוד לא נולד"
• לראשונה: משלחת של חיילים בודדים תשתתף במצעד החיים
באחד הבקרים הגיעה לעזור לוורוניקה להאכיל את החיות וקיבלה ממנה מפתח וקופסת אוכל. "היא אמרה לי לפתוח את אחת מדלתות המחסן למעלה, שם יש ילד ששמו אברמק וצריך לתת לו לאכול, לפנות את סיר הלילה שלו ולשחק איתו. שמחתי כל כך לשמוע שיש עוד ילד בחווה. מרוצה, רצתי למעלה, פתחתי את הדלת וראיתי ילד יפהפה, שחרחר ומלא בתלתלים. הצגתי את עצמי ונתתי לו את האוכל. הוא היה מורעב והתנפל עליו. במשך כמה ימים הבאתי לו אוכל ושיחקתי איתו. הייתי לוקחת תלתל, מיישרת, עוזבת, והוא היה קופץ. זה הצחיק אותנו. יום אחד פתחתי את הדלת, החדר היה ריק והחלון היה פתוח. אני זוכרת את עצמי רצה לוורוניקה ואומרת לה שאברמק איננו והיא ענתה לי בשלווה שההורים שלו הגיעו ולקחו אותו".
רק לאחר המלחמה שמעה מוורוניקה מה באמת אירע לאברמק. היא סיפרה לה כי הוא והוריו היו חלק משיירה של יהודים שהובלה לתחנת הרכבת. הם הצליחו לצאת מהשיירה, להגיע לחווה ולהסתתר באורווה במהלך הלילה. כשוורוניקה הגיעה בבוקר כדי לקחת חציר, היא גילתה אותם. ההורים ביקשו ממנה כי תחביא את בנם למשך כמה ימים, עד שיחזרו לקחת אותו. השניים היו אמורים להיפגש עם כמה פולנים שהבטיחו לסייע להם ולהביא אותם ליער, אך במקום זאת שדדו אותם ורצחו אותם. אברמק חיכה כמה ימים אך משראה כי הוריו אינם מגיעים, החליט ללכת ולחפש אותם. בעיר הסמוכה, בשל מראהו, זיהו אותו הפולנים כיהודי, קראו לחייל גרמני וזה ירה בו במקום שני כדורים. "עד היום אני חולמת עליו, חולמת שאנחנו הולכים יד ביד. תמיד הוא לידי, עוזר לי ברגעים הקשים בחיים", היא מספרת.
"ילדה, אל תגלי מי את"
יום אחד, בעת שהשתיים צעדו בעיר, הן פגשו מכרה של ורוניקה מזאקופנה. "היא מייד שאלה אותה, 'איך זה יכול להיות שיש לך ילדה כזאת גדולה? אני לא זוכרת שהתחתנת ושהיית בהיריון. היא בטח יהודייה'", מספרת אירנה. ואכן, האישה הלשינה לגסטפו כי ורוניקה מחביאה ילדה יהודייה. "למזלנו, למנהל החווה שבה התגוררנו היה חבר בגסטפו שמייד רכב אליו על אופניים והודיע לו כי הבת של ורוניקה בסכנה. המנהל אמר לה שתשאיר אותי בחווה, תיסע מהר לכפר שלה שליד קרקוב ותביא ניירות שיעידו שאני בתה".
ורוניקה נסעה מייד, פגשה בכפר את הכומר וביקשה ממנו עזרה. הוא לקח תעודת לידה של ילדה שנפטרה בלידתה, מחק את שמה ורשם את אירנה במקומה. ורוניקה מיהרה בחזרה אל החווה עם תעודת הלידה המזויפת, וכעבור כמה ימים קיבלה זימון לגסטפו. "אני זוכרת את זה היטב. היא סירקה אותי, שמה לי סרט בשיער והלבישה אותי יפה. היא לא הפסיקה לדבר אלי. אחרי כמה שנים שאלתי אותה, 'היית כל כך מתוחה ועצבנית. על מה דיברת איתי כל כך הרבה?' והיא אמרה שהיא לימדה אותי להתפלל".
אירנה זוכרת שהן נכנסו לחדר, שבו עמד איש גבוה מאוד שסימן לה באצבע המורה להתקרב אליו. "אני לא זוכרת אם הוא דיבר איתי או לא. הוא הורה לי באצבע להסתובב ולא מצא שום דבר. אחר כך ורוניקה סיפרה לי שמאחוריה עמד בן אדם שנתן לה שתי סטירות לחי. קודם הם הרביצו מכות כדי להפחיד את האנשים. עברנו את הבחינה ושוחררנו, אבל ורוניקה פחדה והעבירה אותי לאמא שלה. עד סוף המלחמה עברתי ממקום למקום, ממשפחות למשפחות. הכומר שזייף את תעודת הלידה שלי דאג לי ובכל פעם שהיה חשש שיגלו שאני יהודייה, הוא היה מעביר אותי למשפחה אחרת. בכל פעם שהגעתי למקום חדש אמרו לי שזו המשפחה שלי - ההורים, האחים והאחיות שלי. הייתי הולכת איתם לכנסיות, הייתי צריכה להתפלל בכל ערב לפני השינה יחד עם כל הילדים. לא ידעתי שאני יהודייה. לא ידעתי בכלל מה זה המושג יהודי".
לאחר שהמלחמה הסתיימה, כשהיא בת 9, איתר אותה אביה. "הייתי באחד הכפרים באזור קרקוב והוא הגיע. אני זוכרת אותו גבוה ורזה, אבל גבר נאה מאוד עם עיניים כחולות. הוא אמר לי 'אני אבא שלך'. בעיניי הוא היה עוד אבא מתוך אבות רבים שהיו לי. הוא ביקר אותי כמה פעמים עד שבסוף הסכמתי ללכת איתו".
הנוער יקיים את המורשת
אירנה ואביה נשארו בפולין, הוא התחתן בשנית והיא סיימה תיכון ולימודי הנדסת כימיה. ב־1958 עלתה בגפה לישראל, התגוררה תחילה בקיבוץ גשר ולאחר מכן בחיפה. היא עבדה במשרד הביטחון ככימאית והתחתנה. בעלה הראשון נפטר ממחלה קשה וב־1978 הכירה את יעקב (קובה) וודיסלבסקי, רווק בן 50, מבוגר ממנה בעשר שנים ששרד את גטו ורשה, מחנות כפייה נאציים והסתתרות בבונקר במשך שמונה חודשים אצל משפחה שהוכרה כחסידת אומות העולם. ב־1992 עברו השניים להתגורר באריאל, ולפני שש שנים הוא נפטר.
בחדר העבודה הישן של בעלה המנוח מונחים על כוננית ספרים עשרות ואפילו מאות אלבומי בולים. קובה היה אספן בולים שאף זכה בפרסים בינלאומיים, ומהחיפושים בארץ ובאירופה אחר בולים נדירים, החל להתגבש גם אוסף של פריטים וחפצים מתקופת המלחמה. במהלך האיסוף החליטו להקים בית זיכרון בעיר אריאל, שבה כמעט לא חיו אז ניצולי שואה, והמודעות, בעיקר בקרב בני הנוער בעיר, כך הרגישו השניים, היתה נמוכה מאוד.
אירנה בבית הזיכרון // צילום: מירי צחי
טלאי קאפו // צילום: מירי צחי
פסל של יעקב וודיסלבסקי ז"ל // צילום: מירי צחי
אירנה וקובה רכשו כל דבר שיכלו להניח עליו את ידיהם. החל ממכתבים של גויים שעבדו במחנות ההשמדה ובמחנות העבודה ועד גלויות של יהודים שנשלחו מהגטו, בגדים, טלאי צהוב, סיכות של חיילים נאצים, סיכות של השוטרים היהודים, תעודות, סידורי תפילה ועוד אלפי פריטים נדירים ומרתקים. בין המוצגים המרשימים בבית הזיכרון אפשר, למשל, לראות דף מספר תורה בן 700 שנה, אשר נמצא לא הרחק מוורשה והיה שייך לקהילה שהושמדה.
בעוד כמה חודשים יעבור בית הזיכרון למשכנו החדש, והאוצר יקר הערך יופקד בידי עיריית אריאל. "אחד הדברים המעניינים במקום הזה, הוא שמי שבעצם יפעיל אותו ומי שנוטל עכשיו חלק בהפעלה שלו, הם בני נוער", אומר אליהו שבירו, ראש העיר, "בצורה כזאת אנחנו יכולים לשמור על הזיכרון ולהנחיל אותו לדורות הבאים".
במהלך השנים ביקרו במקום דורות שלמים של בני נוער, חיילים ושוטרים, ואירנה, שרוצה להשאיר את המורשת הזאת לתושבי העיר ולמבקריה, אומרת: "קובה תמיד אמר כי המראה של חיילים ושוטרים במדים - שרואים, קוראים ושומעים את העדויות על מה שהתרחש - זו הנקמה האמיתית בנאצים שביקשו להשמיד את עמנו. הם מילאו את הצוואה של ההרוגים: להנציח את זכרם בתודעה של הדורות".
לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה יצאה קרן אריאל לפיתוח, התומכת ביותר מ־40 פרויקטים באריאל, בקמפיין גיוס המונים באמצעות פלטפורמת גיוס התרומות החינמית Jgive, לתמיכה בבית הזיכרון גם בהיעדרה של אירנה. לתרומות הקליקו כאן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו