אני משפחה ממוצעת בישראל. ילדה שמחכה לתוצאות הבדיקה, ילד בחל"ת, אבא שסגרו לו את העסק, אישה בקבוצת סיכון ואני, שמאלן קטן בהתקף חרדה גדול.
אתמול זה התפרץ. "מה קרה, אבא?" שאל הילד, לא יכולתי לענות כי הייתי נתון לפרצי צחוק בלתי נשלטים. זה היה מייד אחרי ששר החינוך הודיע שייתכן שהלימודים יחזרו רק אחרי הקיץ. מתברר שאנחנו סגורים בבית עד החגים, הסברתי לילד תוך כדי עוויתות בכל הגוף. "ולמה כל הגוף שלך רועד?" "זה מהתרגשות ילד", עניתי, "התרגשות". "כי יהיה כיף?" הוא מקשה, "ברור! בגלל זה אני רועד כולי! כבר שבועיים שזה נורא כיף! ובגלל זה לאבא יש קצת עוויתות, בגלל האושר האינסופי".
"זה לא רק אנחנו", הוסיף הילד, "גם משפחת קדוש איתנו". צודק, אנחנו בחרנו במשפחת קדוש להיות המשפחה המודבקת אלינו עד סוף המלחמה. הם איתנו בכל יום ויש להם יתרונות וחסרונות. החסרונות מונים לא פחות מארבעה ילדים, ואת היתרונות אנחנו עדיין מחפשים. סתם, ילדים נהדרים שיודעים בדיוק מה הם רוצים - ורוב מה שהם רוצים נמצא במכולת.
המכולת בשכונה היא ללא ספק המקום המסוכן בישראל. הדבר הכי נורא בהליכה למכולת הוא ההבנה בחזור - ששכחת משהו.
איך חוזרים לשדה הקרב הזה בשביל מיונז? אני בוגר להקה צבאית, ואין לי את הניסיון של גולני לחזור לאש כדי להביא פצוע שנשכח במשהו כמו החווה הסינית. ושוב תודה לסינים על מה שנתנו לנו השנה, ובכלל. אוהבים אתכם מאוד!
אתמול הגיעה שמועה שיש ביצים בבית המרקחת הקטן. אני הטלתי ספק, אבל הסתכלתי בשעון וראיתי שאני פנוי עד נובמבר אז הלכתי לשם.
בדרך ראיתי שלישייה רצה יחד וכששאלתי למה הם עוברים על הנהלים, הם מייד הסבירו שהם לא מכירים את השלישי ושהוא סתם נדחף. אנחנו חייבים לעבוד על התירוצים שלנו, רשמתי לעצמי, למשל - "שלום אדוני הפקח, אני בדיוק בדרך לקנות מטרנה לילד". "אבל הילד מתגייס עוד מעט", יענה הפקח. כן, זה לא יעבוד, אני כנראה בדרך לכלא.
לצערי, חייב להפסיק לכתוב כי יש לנו עכשיו את השיחה המשפחתית היומית. מאוד חשוב גם בתקופה הזו להפעיל את הראש, ולכן בכל יום אנחנו מתכנסים לדבר על רעיונות ומחשבות ועל דברים שמטרידים אותנו ביקום, למשל - כל אחד מספר מה הוא ירצה לאכול בארוחת הערב ויש אחרי זה דיון מפרה על "האם שוב פסטה?". כנראה כן.
אני משפחה ממוצעת בישראל. ילדה שמחכה לתוצאות הבדיקה, ילד בחל״ת, אבא שסגרו לו את העסק, אישה בקבוצת סיכון ואני, שמאלן קטן בהתקף חרדה גדול.
אתמול, זה התפרץ. מה קרה, אבא? שאל הילד, לא יכולתי לענות כי הייתי תוך פרצי צחוק בלתי נשלטים. זה היה מייד אחרי ששר החינוך הודיע שייתכן שהלימודים יחזרו רק אחרי הקיץ. מתברר שאנחנו סגורים בבית עד החגים, הסברתי לילד תוך כדי עוויתות בכל הגוף. ולמה כל הגוף שלך רועד? זה מהתרגשות, ילד, עניתי, התרגשות. כי יהיה כיף? הוא מקשה, ברור! בגלל זה אני רועד כולי! כבר שבועיים שזה נורא כיף! ובגלל זה לאבא יש קצת עוויתות, בגלל האושר האינסופי.
זה לא רק אנחנו, הוסיף הילד, גם משפחת קדוש איתנו. צודק, בחרנו במשפחת קדוש להיות המשפחה המודבקת אלינו עד סוף המלחמה. הם איתנו כל יום ויש להם יתרונות וחסרונות, החסרונות מונים לא פחות מארבעה ילדים, ואת היתרונות אנחנו עדיין מחפשים. סתם, ילדים נהדרים שיודעים מה הם רוצים - ורוב מה שהם רוצים נמצא במכולת.
עוד בנושא:
• קרן פיצוי, הלוואות ועוד: דרישות תעשיית התרבות מהממשלה
• צפו: ריטה חוגגת יום הולדת מהמרפסת
• האמא הוויראלית: "תמיד רציתי לעשות סטנדאפ"
המכולת בשכונה היא ללא ספק המקום המסוכן בישראל. הדבר הכי נורא בהליכה למכולת הוא ההבנה בחזור - ששכחת משהו. איך חוזרים לשדה הקרב הזה בשביל מיונז? אני בוגר להקה צבאית ואין לי את הניסיון של גולני לחזור לאש כדי להביא פצוע שנשכח במשהו כמו החווה הסינית. ושוב תודה לסינים על מה שנתנו לנו השנה, ובכלל. אוהבים אתכם מאוד!
אתמול הגיעה שמועה שיש ביצים בבית המרקחת הקטן. הטלתי ספק אבל הסתכלתי בשעון וראיתי שאני פנוי עד נובמבר אז הלכתי לשם.
בדרך ראיתי שלישייה רצה יחד, וכששאלתי למה הם עוברים על הנהלים הם מייד הסבירו שהם לא מכירים את השלישי ושהוא סתם נדחף. אנחנו חייבים לעבוד על התירוצים שלנו, רשמתי לעצמי, למשל - שלום, אדוני הפקח, אני בדיוק בדרך לקנות מטרנה לילד. אבל הילד מתגייס עוד מעט, יענה הפקח. כן, זה לא יעבוד, אני כנראה בדרך לכלא.
לצערי חייב להפסיק לכתוב כי יש לנו עכשיו את השיחה המשפחתית היומית. מאוד חשוב גם בתקופה הזו להפעיל את הראש ולכן כל יום אנחנו מתכנסים לדבר על רעיונות ומחשבות ועל דברים שמטרידים אותנו ביקום כמו - כל אחד מספר מה הוא ירצה לאכול בארוחת הערב ויש אחרי זה דיון מפרה על ״האם שוב פסטה?״ כנראה שכן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו