כבר 548 ימים שאיתי, הבן שלנו, מוחזק בשבי בידי בני העוולה של חמאס בעזה. איתי, לוחם בשריון, היה מוצב במה שידוע כיום כשטח ההשמדה נחל עוז. איתי הוא גיבור ישראל, נלחם על הגנת המולדת ביום האסון הנורא ב־7 באוקטובר.
כבר שנה וחצי שנה שאנחנו מתעוררים בכל בוקר לסיוט מתמשך - סיוט שבו המדינה שלנו, זו ששלחה את איתי שלנו לקרב שממנו לא שב, מתקשה לזכור שהמשימה הכי חשובה שלה היא לא רק לנצח את חמאס - אלא להחזיר את מי שנשלח להילחם בשמה.
ביום חמישי הורי החיילים החטופים פגשו את שר הביטחון ישראל כ"ץ, שהסביר לנו שהפעולה הקרקעית הנוכחית ברצועת עזה היא זאת שתזיז את חמאס מהעמדה שלה, תקדם את המו"מ ותקרב את השבת הבנים. זאת אותה אמירה ששמענו בנובמבר 2023 אחרי שקרס הסכם החזרת החטופים הראשון. הלחימה העכשווית בעזה החלה לפני שלושה שבועות, אבל אנחנו, ההורים, לא רואים שום שינוי. שום התקדמות במו"מ. שום אור בקצה המנהרה.
שוב מדקלמים מולנו סיסמאות. שוב מסבירים לנו על "מנופי לחץ", על "שינויים בשיח הפנימי של החמאס", ועוד. אבל בינתיים אנחנו אלו שמתרוצצים בכל רחבי העולם כדי לשכנע מנהיגים זרים ולרתום אותם למאמץ להשבת החטופים הישראלים כולם בעסקה אחת ולא בפעימות.
מתחננים למנהיגי העולם
אני וחגית לא בבית. הבנים שלנו רועי ואלון נמצאים לבד רוב הזמן כי אמא ואבא נלחמים להשיב את איתי. אנחנו נפגשים עם נשיאים, שרים, שגרירים, אנשי ציבור - ומתחננים. כן, מתחננים. כדי שמישהו, איפשהו, יפעיל לחץ אמיתי על ממשלת ישראל וחמאס, שיסגרו עסקה שתביא את איתי ואת כל שאר החטופים הביתה.
זה תפקידה של ממשלת ישראל. לא שלנו, המשפחות. אנחנו לא צריכים להיות אלו שמובילים את המאבק הזה. זו חובתה של המדינה. זו האחריות של כל שר בממשלה, ובמיוחד של ראש הממשלה. לא ייתכן שאנחנו, ההורים, נוביל, בדרבון ובהמלצת ממשלת ישראל, את המאמצים הדיפלומטיים, בזמן שלשכת ראש הממשלה עסוקה לסדר לרה"מ ולאשתו סוף שבוע ארוך בהונגריה.
איתי הוא לא סיסמה. הוא הילד שלנו. טוב לב, חכם, עדין, ילד שאהבת הארץ וערכיה חרוטים בדמו. אהוב על כל מי שמכיר אותו. הוא בחר להיות לוחם, להגן על עמו וארצו. הוא נשלח על ידי מדינת ישראל - ועכשיו המדינה צריכה להחזיר אותו. כמו שהיא התחייבה כשהוא התגייס בבקו"ם. כי לא משאירים אף אחד מאחור.
ישראל איבדה את המצפן
ולא, זה לא צריך להיות תלוי ברצונו הטוב של טראמפ. זו לא צריכה להיות תחינה אל נשיא ארה"ב שיציל אותנו מעצמנו. אם מדינת ישראל לא מסוגלת לשים את החטופים בראש סדר העדיפויות - היא איבדה את המצפן שלה. איבדה את הערכים שעליהם היא הוקמה. איבדה את אמון העם.
עומר ונקרט: "הוחזקתי במנהרה כשלידי בור צרכים"; לירי אלבג: " היינו משרתות שלהם"
משפחות חטופים פונות לטראמפ: "בזמן שהם שותים מאסלות, נתניהו מבלה בנופש תענוגות"
פרסומת | המשפחות השקופות: "אלפי משפחות בלי כסף לחגוג ליל סדר"
אחיו של אביתר דוד: "הוא וגיא גלבוע-דלאל מתופפים על גופם בשבי ושרים שירים שעליהם גדלו"
שורדת השבי על הרחבת הלחימה: "כל פיצוץ מרסק את התקווה של החטופים"
באיזה עולם אנחנו חיים שהחטופים הפכו לקלף מיקוח? ממתי יהודים חטופים הם עניין פוליטי? בשבילנו, המשפחות כולן, הם לא קלף. הם לא פוליטיקה. הם הלב שלנו. הנשמה שלנו. ואנחנו לא נשתוק. רוצים לפעול? תביאו תוצאה. רוצים לנצח? תתחילו בזה שתחזירו את הילדים הביתה. כי אין שום ניצחון ואין תקומה למדינה בלי שהם פה בחזרה, כולם. החיים לשיקום והחללים לקבורה ראויה בארצם. לעולם לא נוכל להגיד שחמאס הובס כל עוד הוא מחזיק בחטופים. רק החזרתם היא הניצחון!
הכותב הוא אביו של החייל איתי חן שחטוף בעזה והוכרז כחלל
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו