מציאות שזקוקה לאיפוס

דמיינו במת תיאטרון. מהרמקולים בוקעים בזה אחר זה צלילי צעקות, אזעקות, פיצוצים ותירוצים, ומולכם, כאוס אפוף עשן, מחול מתמשך של הסחות דעת ואירועים תכופים ומהירים. העין מתעייפת, הפוקוס מיטשטש וגם קריאת המציאות הנראית זקוקה לאיפוס. כל כך עמוס וסואן שעדיף לעצום עיניים לרגע ולברוח. אלא שאז, אי שם מאחור באזור החשוך ביותר, הרחק מכל התאורה ששוטפת את הבמה ומסנוורת את הצופים, אתם מבחינים ב־59 חטופות וחטופים שיושבים על הרצפה ותופסים את ראשם בידיהם. מחכים שיראו אותם, שיגיע תורם. אבל במחזה הטרגי הזה, שהוא למעשה חיינו, מקומם של החטופים - החיים והחללים - ושל המאמצים להשבתם בזמן הוא החזית, המיקוד, המהות. פיטורי ראש שב"כ, הדחת היועמ"שית, קידום חוקי ההפיכה המשטרית וההשתמטות, ריקודי השר גולדקנופף, העברת תקציב, יציאה לפגרה ועוד הפרעות – הם אלה שמקומם ברקע. העם לא ישתוק, העם לא ידעך, העם לא ינוח לרגע. כי העם הזה הוא לא הסחת דעת, ובוודאי שאינו "רעשי רקע". כי מגיעה לנו ארץ שאוהבת את יושביה, ולא מכלה אותם. כי זו ארץ של העם, ארץ לעולם. כי אנחנו האור שבקצה המנהרה. אנחנו דור ה־7 באוקטובר, שלא מפקיר אחים ואחיות מאחור. אני ענבר גולדשטיין. ב־7 באוקטובר נרצח אחי הבכור, נדב, בממ"ד ביתו בכפר עזה יחד עם בתו הבכורה, ים. מאותו בית נחטפו גיסתי, חן, ושלושת אחייניי, אגם, גל וטל גולדשטיין־אלמוג. הבית שבו גדלתי נשרף עד אפר ולא קיים עוד. קיבלנו את בני משפחתי חזרה אחרי 51 ימים עמוסי כאב. זכינו לסגור את הסיפור שלנו, לקבל את יקירינו חזרה, להתאבל יחד ולהתחיל לבנות מחדש על ההריסות והחורבן. סגירת המעגל היא זכות וגם חובה, האתוס הישראלי החדש. זו המשימה של כולנו, המלחמה של כולנו, המדינה של כולנו. כי לוותר עליהם זה לוותר עלינו. הכותבת היא אחותו של נדב ודודה של ים שנרצחו בכפר עזה; גיסתה של חן ודודתם של אגם, גל וטל גולדשטיין־אלמוג שנחטפו ושוחררו.טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו