דורון שטיינברכר קוראת לעסקה: "לא יכולים להתחיל את השיקום עד שכולם פה"

בני משפחות חטופים נאמו הערב (שבת) בעצרת בכיכר החטופים בתל אביב, בקריאה מחודשת להשבת יקיריהם. בין הדוברים: דורון שטיינברכר, ששבה מהשבי לפני מספר שבועות, לצידה קרובי משפחות של נעדרים, נרצחים וחיילים שנחטפו או נהרגו במהלך הלחימה. בעצרת משתתפים מאות בני אדם, כאשר ברקע נשמעות קריאות להשבת כל החטופים בפעימה אחת וללא דיחוי. שורד השבי שגיא דקל-חן הגיע לעצרת בכרמי גת, וגם שורד השבי, אלי-ה כהן הגיע לכיכר החטופים.

דורון שטיינברכר, שורדת שבי חמאס: "הייתי פה. הייתי פה בחלומות שלי בשבי.
הייתי פה באישון לילה, שבוע וחצי אחרי שחזרתי, באתי לראות. הייתי פה, בכיכר. ידענו שיש כיכר, ידענו שיש מקום בו כל שבת נמצאים אנשים. שיש איזשהו מקבץ אנשים, שיודעים שיש חטופים, שלא המשיכו את כל חייהם הלאה. שהם עוצרים לרגע".

"ביום חמישי ה-30.11.23 אמרו לי שאני הולכת הביתה. אבל אחרי כמה שעות אמרו לי שאני לא הולכת בשעות הקרובות, אלא שזה קורה מחר, האחד בדצמבר. לא ישנתי כל הלילה מההתרגשות שאני חוזרת הביתה. לצערי הרב, הבוקר נפתח ברעשי פיצוצים, ואיתם גם ההבנה שלי ש– אני לא חוזרת הביתה. אתה קם לפיצוצים, וזאת ההודעה – 'אתה לא חוזר הביתה', ואין לך מושג מתי תחזור. ביום שלישי האחרון, 18.3, לא קמתי לפיצוצים. קמתי להודעות וואטסאפ – חלק מאחלים מזל טוב כי זה יום הולדתי, וחלק כאלו שמעדכנים במה קרה הלילה. חזרו להילחם. חטופים לא חוזרים", אמרה.

היא המשיכה: "ב-7.10 נחטפתי ממיטתי תחת יריות, משכונת הדור הצעיר בכפר עזה. נכנסו אלי לחדר, ירו, ירו מלא. חטפו אותי מהמיטה שלי. כל הסדין שלי מחורר. זה נס שנשארתי בחיים. זה נס שחזרתי. זה נס שחזרתי בחיים. המקום בו גדלתי, שתמיד היה בו צחוק, שמחה ומוזיקה – המקום הזה עומד כמו גל-עד. נרצחו שם רבים מחבריי. עמית ואמילי חזרו. אלון ויותם נהרגו בשבי מאש כוחותינו. וגלי וזיוי עדיין חטופים".

עוד מדורון: "פוגשים אותי עכשיו ושואלים אותי אם אני בסדר. אני עונה שכן עם חיוך כזה קטן והטיית ראש. אבל אני לא בסדר. אני באה לפה, כי זה הדבר הנכון. כי הציבור חייב להבין שזה הדבר היחיד שחשוב. כי זה לא יכול לרדת מהכותרת. כי המשפחות והחברים לא יכולים להיות לבד. וכי אני הבטחתי לעצמי, לשאול כל פעם מה צריך לעשות – שזאת המשימה החשובה ביותר, ושאני שם. עושה מה שצריך. נוסעת למי שצריך. מדברת. פועלת. לא מוותרת".

יש בי פחדים וכאבים – אבל לא אלו שאתם חושבים. יש בי פחד שהם לא יחזרו הביתה. יש בי פחד למשפחות שלמות. יש בי כאב למשפחות שלמות. יש בי פחד לחטופים ששם. יש בי כאב לחטופים ששם. יש בי כעס למי שחושב שזה בסדר לחזור להילחם. איפה אתם? איך אתם לא מקשיבים לנו? איך?? גם שם, יש המון פחדים. יש את הפחד שישכחו. הפחד שילמדו לחיות לצד הלחימה. הפחד שילמדו לחיות לצד זה שאנחנו לא פה. שיש חטופים. שזה יהיה נורמלי. ההתמודדות עם הפחד, גם פה וגם שם – היא שיש אנשים. שיש אתכם!! שיש ציבור ישראלי שלא משאיר לבד. ואתם מדהימים, קשובים ואמפתיים".

"אבל, זה לא מספיק. החוויה שם אחרי כל כך הרבה זמן – היא שוויתרו עלייך.
וזה כאב שלא ניתן להסביר במילים. ואני לא פוליטית. ובדיוק כמו שאמר אלי שרעבי – זה לא שמאל או ימין. זה ישר. ועדיין, יש בי כעס וזעם, וכאב ופחד. אנחנו לא יכולים לוותר עליהם. פשוט לא. ואנחנו אומרים שאנחנו – החטופים שחזרו – לא יכולים להתחיל את תהליך השיקום שלנו עד שכולם פה. אבל גם המדינה לא יכולה להתחיל את השיקום שלה. החברה, הקהילות, המשפחות השכולות, החיילים, האזרחים, הפצועים בגוף ובנפש – כולם. החברה הישראלית, הכואבת והשבורה, לא תתחיל את דרכה החדשה, את השיקום, את הבנייה – עד שלא כל החטופים, החיים והחללים, יהיו פה. חלמתי על לעמוד פה ולצעוק – ״תחזירו את כולם הביתה, עכשיו!״ ולא, אני לא רוצה להגשים את החלום. לא הייתי אמורה להגשים אותו. כולם – פשוט חייבים להיות פה עכשיו. כולם. בפעימה אחת. עכשיו!".

נעם עידן בן עזרא, אחותו של צחי עידן ז"ל: "אני צחי עידן. בשבעה באוקטובר פרצו אלי הביתה מחבלי חמאס ורצחו את בתי הבכורה מעיין. לאחר מכן הוציאו אותי ואת בני משפחתי מהממד, והשארתי את מעיין שלי בנשימותיה האחרונות לבד. הבית שלי הפך לבסיס עבור הנוחבות. במהלך השעות ביקשתי מהם לגשת לבדוק את מעיין אך בכל פעם הם סרבו. בשעה 13:30 נחטפתי לעזה, אזוק לנגד עיני משפחתי. הלכתי בלי התנגדות כדי להציל את אשתי וילדי, בידיעה שהמדינה שלי תעשה הכל כדי להחזיר אותי. כמה טעיתי".

היא המשיכה: "שוב שלום, אני נעם, אחותו של צחי. אני כאן הערב, כי צחי לא. כי לשרוד מפלצות אדם וגם הפקרה היה יותר מדי עבורו. אני כאן הערב כדי להעביר מסר ברור להנהגת המדינה. מדובר בדיני נפשות של חטופים ובני משפחותיהם. מדובר ברוח הישראלית. מדובר בעתידנו כאן ובדמותה של המדינה. ועל אף אחד מהם אנחנו לא מתכוונים לוותר. עם ישראל חי".

איילת גולדין, אחותו של הדר גולדין: "הדר כתב לחניכים שלו: 'טוב, עברנו את פורים ואנחנו ממש לפני פסח. הדבר המיוחד הוא ששניהם מלאים בסיפורים. כולנו נוהגים מספרי סיפורים. בפורים – המגילה. ובפסח – סיפור יציאת מצרים". 

היא המשיכה: "פסח לפנינו, החג היהודי – שלח את עמי! משה ובני ישראל נושאים את עצמות יוסף 40 שנה במדבר לקבורה. פדיון שבויים! מצוות חסד של אמת! השבת החיים והחללים לקבורה – הבסיס ליהדות ולישראליות ערכית. איפה אתם?? הגיעה העת להתייצב, להשיב את כולם. ואז לשקם. להיות שוב ישראלים גאים. עד אז – אנחנו חפויי ראש".

אורנה ורונן נאוטרה, הוריו של החייל החטוף עומר נאוטרה ז"ל: "מאז השבעה באוקטובר אנחנו רתומים לפעילות בזירה האמריקנית, לגיוס הממשל למען החזרת החטופים. הרוב הגדול, כאן בארץ ובארה"ב, רואה את הדחיפות שבהחזרת כל החטופים – אבל לראש הממשלה סדרי עדיפות אחרים. דווקא השבוע הוא פיטר את ראש השב"כ בטענה שאיבד את האמון בו – אבל המציאות היא שרוב העם איבד את האמון בממשלה הזאת. לא מאמין בצדקת דרכה, לא מאמין בכוונותיה ולא מאמין ביכולות שלה. ואת העם אי אפשר לפטר!". 

גאיה גלבוע דלאל, אחותו של גיא גלבוע דלאל: "לפני כ-273 ימים עמדתי כאן מולכם, התגברתי על הפחד ונאמנתי. לא מאמינה שאני עדיין צריכה לעמוד ולהילחם על אח שלי, להתחנן שיעשו את ההחלטות הנכונות עבור החטופים".

היא הוסיפה: "לפני כמה שבועות קיבלנו אות חיים – אות חיים אכזרי וחסר רחמים. גיא ואביתר, חברי ילדות שנחטפו יחד, עברו טרור פסיכולוגי מזעזע. הם חשבו שהגיע תורם להשתחרר, לחזור הביתה – אבל לא. הוציאו אותם מהמנהרה אחרי חודשים רבים שלא ראו אור יום, כדי לצפות בחברים שלהם משתחררים, והם – נשארים שם. צופים על החופש שנלקח מהם ברגע, כל כך קרובים לסוף הסיוט, וחוזרים למנהרה צרה, נמוכה, ממולכדת, לרעב, להתעללות ולמחשבות".

עמית נמרודי, אחותו של תמיר נמרודי: "אני ילדה בת 15! אני לא מבינה בפוליטיקה, אני בסך הכל רוצה את אח שלי בבית ואני רוצה אותו בבית עכשיו! אני רוצה לחזור להיות ילדה, לחיות את החיים שלי, כמו שילדה בת 15 צריכה לחיות. ובשביל זה אני צריכה את אח שלי הגדול. מאז שתמיר נחטף, כל פעולה בסיסית כמו לנשום, לאכול, לשתות ולישון, הפכה לבלתי אפשרית. כל דבר שאני עושה מלווה ברגשות אשם. איך אני יכולה להמשיך בחיים שלי, בזמן שהחיים של אח שלי נעצרו?".

עמית המשיכה: "אני ילדה. ילדה בת 15, שהמלחמה היחידה שהיא מכירה זאת המלחמה על אח שלה. מאותו היום שתמיר נחטף, אני ישנה רק בחדר שלו, במקום הבטוח שלו, שהפך למקום הבטוח שלי. רק שם אני מרגישה קרובה לתמיר, מרגישה שהוא נמצא איתי. מאז השבעה באוקטובר אין לנו טיפת מידע על תמיר, מלבד סרטוני החטיפה הקשים, בהם הוא נחטף על רגליו, יחף ללא המשקפיים שלו. תמיר נחטף יחד עם רון שרמן וניק בייזר זכרם לברכה, שנהרגו בשבי בתחילת נובמבר 23".

רוחמה בוחבוט, אמו של אלקנה בוחבוט: "אלקנה, חיים שלי. היום לפני 36 שנים קיבלתי מתנה ובאת לעולם. היום יום ההולדת שלך, ובשם כל המשפחה אני רוצה לומר לך – אתה לא לבד. כל עם ישראל איתך. אתה חזק ושורד ותחזיק מעמד. עוד קצת ואתה בבית איתנו. הלוואי ואתה רואה אותנו ואת העוצמה הגדולה של עם ישראל. חברים, משפחה – כולם כאן איתך. עוד קצת, חיים של אמא. אוהבת אותך".

רבקה בוחבוט, אשתו של אלקנה בוחבוט: אני לא יודעת אם אתה רואה אותי עכשיו, אבל אני רוצה שתדע שאנחנו כאן, אוהבים אותך, ומחזיקים באמונה חזקה שתחזור אלינו בקרוב. גם אם חשוך וקר לך – אתה אף פעם לא לבד. יום הולדת שמח, אהוב שלי. מחכה ליום ההולדת השני שלך – יום השחרור שלך. יום החזרה שלך אלינו הביתה. אני אוהבת אותך בכל ליבי ומחכה לך בכל נשמתי. אנחנו שולחים לך בלונים ומקווים שהם יפרחו גם אצלך. באהבה אינסופית, רבקה וראם".

בעז זלמנוביץ', בנו של אריה זלמנוביץ' ז"ל שנחטף מקיבוץ ניר עוז ונרצח בידי חמאס, נשא דברים בעצרת שהתקיימה בחיפה:

"אני בעז, בנו של זלמן – אריה זלמנוביץ', שנחטף מקיבוץ ניר עוז, הופקר על ידי ממשלת ישראל, נרצח בידי החמאס, והוא עדיין מוחזק בידי בני העוולה כבר 533 ימים. ואני משעמם אתכם. כן, שוב ושוב אני מדבר כאן על אבא ועל החטופים – 59 גברים ונשים, חיים וחללים. אבל מילא אתכם אני משעמם – אנחנו משעממים ומטרידים את ירום הודו הקיסר, ואת אותם רשעים ומרשעות חברי 'הממשלה'".

"שלא נתבלבל: אי אפשר להפריד – מי שלא אכפת לו מאזרחיו, מזכויותיהם – הם משעממים אותו, ואפשר להפקירם. אסור שנשתעמם. אסור שכנופיית השליטים שהשתלטה על חיינו תשתעמם מחוסר האחריות שלהם למחדל השבעה באוקטובר, ולמחדל אי השבת כל החטופים. אנחנו דורשים קבלת אחריות ומימוש רצון הציבור – השבת יקירינו ממנהרות החמאס. והקמת ועדת חקירה על פי החוק, שתחזיר את הביטחון במדינה", אמר.

שורד השבי שגיא דקל-חן, יחד עם זוגתו ובתו בעצרת בכרמי גת.

שורד השבי אלי-ה כהן פרסום בחשבון האינסטגרם שלו: "נשבע בכל ליבי שלא נשאיר אותכם מאחור. אומנם יצאתי מהחושך, אבל האור שלי לא שלם בלי האחים שלי שנשארו בשבי -את כולם וכמה שיותר מהר, בשביל השיקום שלנו".