להתנתק מהפוזיציה

יאיר לפיד ויאיר גולן אמרו שסמוטריץ' לא רוצה שיחזרו חטופים, וכן רוצה שיחזרו "הותר לפרסום".

שר האוצר הסביר אלף פעם שהוא בעד החזרת החטופים, אך לא באופן שבו מנסים ליצור את ההחזרה הזאת, כלומר שהרפיסות של נתניהו לא משרתת את חזרתם. אופני פעולתו של השר יכולים להעיד שהוא קצת יותר מתוחכם מהסטיקר השטוח שמנסים לעשות ממנו, ואני נוטה להאמין שהוא לא מעוניין בעוד חיילים שימותו בגלל גחמות של נתניהו שממאן ליצור אסטרטגיה.

העולם הערבי יושב בבית, רואה כיצד הימין והשמאל ממשיכים להקיז דם עברי בסוגיית ועדת החקירה הממלכתית שתבדוק איך קרה 7 באוקטובר, בזמן שהנושא האמיתי הוא מה קורה פה מאז 8 באוקטובר, ומתמלא מוטיבציה

רוב הציבור החל לדרוש בחודש האחרון את החזרת כל החטופים ולא את טפטופם האכזרי בפעימות, דרישה שבשנה האחרונה היתה אחד מסלעי המחלוקת בין "הימין" הפרגמטי לבין "השמאל". אני כותבת במירכאות, כי אין באמת הבדל בין ימין לשמאל בסוגיות האלה. הניסיון לחלק פוליטית את סוגיית החטופים והמאבק הקיומי שלנו, הוא ספין אחד גדול.

אם שני היאירים היו יושבים רבע שעה עם סמוטריץ' בלי מצלמות, בלי פוזיציה ועם שכל, אני משערת שהשלושה היו מגיעים להסכמה שלפיה אין סיוע הומניטרי ואין מו"מ עם קטאר ועם שותפותיה על שום דבר שאינו החזרת כל החטופים בבת אחת. אני מקווה שבניגוד לסטיגמה הרווחת, ראש מפלגת הציונות הדתית יעדיף בשלב כזה לוותר על יישובים חדשים בחבל עזה וגם על עוד לוויות של בוגרי מכינת בני דוד ותיכון הימלפרב. יאיר גולן הוא ציוני אמיץ ומסור שרוצה את טובת העם, וגם לפיד היה מבין כשהם היו מסבירים לו.

יותר מזה אנחנו לא צמאים

אבל ההילה הציבורית, הקיטוב הרגשי והרעב למריבה גורם לדחף שמזרז אל הטוויטר, לאיזו מחשבה שהישראלי צמא לדם עצמי.

אני חושבת שהם טועים, או כפי שניסח זאת ז'בוטינסקי בשיר אסירי עכו לפני 105 שנה: "דם עברי רוו לשובע ניר והר וגיא". אנחנו לא צמאים יותר, תודה.

מני אסייג צייץ שעינב צנגאוקר, אשר בנה מתן שבוי ומעונה בעזה, היא חלק מחבורה של חוליגניות מטורפות שיוצרות הסתה חולנית, ושיתף את תמונתה מפגינה בתהלוכה עם תומכות נוספות שידיהן מגואלות ב"דם" - צבע גואש אדום. כן, זה מזכיר תמונות קשות מרמאללה לפני 30 שנה. אבל בואו נתרכז במה שקורה עכשיו. מתן מופקר כבר שנה ורבע. מי שממשיך להעביר אספקה שוטפת של מזון, חשמל ומים למי שביצעו את טבח העוטף, רצחו חטופים בעזה, ממלכדים מבנים כדי להרוג את החיילים שלנו, מתעללים בחטופים החצי־חיים שלנו - שופך את דם חטופינו מעבר לגבול ואת דם משפחותיהם כאן, כל יום עוד קצת.

ומי שחותם על עסקאות איומות ולא מנצל הזדמנויות כדי לשפר עמדות לפדות עוד מן השבי - מבטיח עתיד מופקר לחיילים ולחטופים גם יחד. יש זהות מוחלטת. יכולת להיות חטוף ויכולת להיות חייל שמחרף נפשו במלחמה על החזרת חטוף, באותה מידה. השבוע התחלנו להתעורר מהאקסיומה שלפיה רק עסקאות מופקרות מביאות חטופים. כדאי להתעורר גם מהמחשבה האווילית שלפיה משפחות החטופים נמצאות מצד אחד של המתרס הפוליטי ומשפחות חיילים מן העבר האחר.

הניסיון המדומה ליצור הפרדה או הבדל בין משפחות החטופים לבין משפחות החיילים שמחרפים נפשם כדי לחלץ חטופים, נולד כתוצאה מוואקום מנהיגותי שהחל ב־8 באוקטובר, כאשר רה"מ לקח לעצמו זמן לחשוב במקום לקחת מגפון להכריז שאם כל החטופים לא משוחררים בתוך 24 שעות - אין חשמל, אין מים ואין אוכל ליושבי עזה, ואם יקרה משהו אפילו לאחד מהם - אין יותר עזה. היינו מקבלים את החטופים החיים, היינו מרוויחים את חיי חיילינו, ומוסלמים בארץ ובעולם שעדיין מקבלים זריקות עידוד מהתנהלות המדינה, היו מבינים שעדיף להיות אלינו נחמדים.

יהוד. ארבל יהוד

אם תשאלו בעזה איזה שם של חטוף הם הכי זוכרים, תקבלו תשובה אחידה ורוטטת: ארבל יהוד.

מה כל כך מפחיד בבחורה עדינה ומעונה שלא ראתה אור יום שנה ורבע? באופן כמעט מקרי, ישראל הדגימה התנהלות של מדינה עם כבוד עצמי כשנפרדה מקלף המיקוח של חזרת העזתים לצפון הרצועה - סמוך לשחרור ארבל יהוד.

המוני עזתים צעקו "ארבל יהוד" כשהם תקועים במעברים, מחכים לחזור לחורבות עירם. מתחננים. עכשיו, תדמיינו שישראל היתה משתלטת על החלקים הריקים ברצועה בסוף אוקטובר שנה שעברה - כשהמוני העזתים נסו על נפשם אל גבול מצרים - ולא היינו זזים מאף נקודה שבה אחזנו, עד שכל החטופים משתחררים.

הם היו מתחננים שניקח מהם כבר את החטופים האלה שהורסים להם את החיים, כמו שהמצרים ביקשו להעיף את עם ישראל שמביא עליהם את מכות מצרים.

אבל ביבי אינו משה, וטראמפ אינו אהרון הכהן. ראש הממשלה קיבל צ'ק מנשיא ארה"ב אבל הוא לא מעוניין להפקיד אותו. למחבלי חמאס אין סיבה להילחץ מהתוכנית של טראמפ, הם צופים באמצעי התקשורת ורואים כיצד הימין והשמאל ממשיכים להקיז את דם המחנות העבריים בסוגיית ועדת החקירה הממלכתית שתבדוק איך קרה 7 באוקטובר, בזמן שהנושא האמיתי הוא מה קורה פה מאז 8 באוקטובר.

למה מדינה שלמה שבעצם רוצה אותו דבר ממשיכה להזריק לעצמה שנאה ולהיות מחולקת למחנות פיקטיביים, להאמין לשקרים שאומרים אחד כלפי השני, לספינים שמפזרים עליה הפוליטיקאים, להקיז דמים עצמיים ולהמשיך ללכת בתלם הפיקטיבי של "ימין" ו"שמאל" בסוגיות רציונליות שאמורות להבטיח את המשך הקיום היהודי בארץ ישראל?