קית' חזרת: בין כאב לתקווה, בין שבי לחיים מצאת את הטוב

חזרת. ממש חזרת, קית'. אל אביבה רעייתך, שהפרידה ממך בשבי כלאה את נפשה בייסורי שאול על שהותירה אותך מאחור. חזרת אל שי, הבן ששרד את טבח כפר עזה וחששת שנרצח. חזרת אל בנותיך - גל, אילן ושיר - שחייהן עצרו מלכת. חזרת אל שני אחיך. חזרת אל הידיעה כי אמך בת ה־96 אינה בחיים.

שדוף חזרת מעולם המתים. כפוף מעט. כנראה הצלעות שלך, שאותן ריסקו לך תתי־האדם בעת שחטפו אותך ואת אביבה, עוד מציקות לך. על הרגליים שבת. בחרת לרדת מן המסוק עטוף בדגל המדינה אשר אהבת, ואשר אליה עלית בצעירותך מארה"ב מתוך ציונות צרופה.

לפני 11 חודשים פגשתי וראיינתי את רעייתך ובתך אילן, שנכנסו אלי ללב בפשטותן ובגבורתן. אילן סיפרה שמה שהחזיק אותה ואת אחיה, בזמן ששני ההורים היו בשבי, הם מפגשי ליל שבת והתפילה שחיברו להצלת ההורים. כשאביבה שבה מהשבי, הצטרפה גם היא לסעודה המשפחתית ולתפילות. "אלה הרגעים שאני מתפרקת בהם", סיפרה אביבה. "גם לנכדים מאוד קשה. אני מחבקת אותם גם במקום קית', אבל הם מאוד מתגעגעים, ולא פעם התפילה המשפחתית הזו מלווה בבכי זלעפות שלהם ושלי".

סמל לתקווה ולריפוי

עכשיו, אביבה, דמעותייך גיל הן. והתרגשותך הקופצנית, ממש כמו היית אחת הילדות מגן הילדים שניהלת בכפר עזה, מסמלת את התקווה ואת הריפוי המיוחלים והאפשריים לשורדי שבי, בייחוד - למבוגרים בגיל ולצעירים ברוח שביניהם. זכית קית', זכית אביבה, זכו הנכדים, ומפגש שישי־משפחתי הבא יהיה בהרכב מלא. עם ישראל שמח איתכם מכל הלב. כולנו שמחים איתכם, תומכי ומתנגדי העסקה עם השטן.

המפגש עם בני משפחת סיגל והדיבור שלהם על עוצמת היחד המשפחתי בשבת נתנו לי, ברמה האישית, את הכוח להתמודד עם השבתות המעיקות שבהן ההרכב המשפחתי אצלנו היה חסר, מאז הצו 8. משהו במלחמה הזו גזל לי את השבת, אבל כעת החזיר אותה אלי יפה יותר, עמוקה יותר.

שולחנות שבת רבים עוד חסרים. שולחנות שבת רבים מדי יישארו מחוררים לנצח, כואבים, מתגעגעים. אי אפשר לשמוח על שחרור החטופים בלי לזכור את גיבורי הרוח והעוז שמסרו את נפשם כדי שלנכדי משפחת סיגל יהיו סבא וסבתא לחבק. כדי שלדור הבא, לנכדים של כולנו, יהיו שולחות חג ושבת שלמים ושלווים. 

לכל שבת מוצאי שבת. החזרה לשגרת ימי החול, לשבים משדה הקרב ומן השבי, למתפללים בבית ולמתהפכים על משכבם בלילות, לא תהיה קלה. אביבה סיפרה שקית' יזם בשבי מנהג - להודות על משהו טוב בכל לילה לפני השינה, גם בתוך הגיהינום העזתי. אולי זה המפתח לאיחוי האישי, המשפחתי והלאומי - לבחור לראות את הטוב ולדבוק בו בתמימות נאיבית או בפיכחון ציני. לא לתת לרעשי הרקע, לשנאות, לכעסים, לוויכוחים, לקטרוגים, לנהל לנו את שולחן השבת, וגם לא את מרוץ ימי החול.