שבת בבוקר, כיכר החטופים בתל אביב. למרות השעה המוקדמת, אזרחים רבים התקבצו מול המסך הגדול, עוקבים בדריכות אחר השידורים החיים. קית’ סיגל, ירדן ביבס ועופר קלדרון, אחרי 484 ימים בשבי חמאס, חוזרים הביתה. רגשות מעורבים מציפים את המקום – שמחה על מי ששב, ודאגה עמוקה למי שעוד לא.
בין הנוכחים היו משפחות, צעירים, מבוגרים וגם הורים עם עגלות תינוקות, שעליהן התנופפו דגלי ישראל. כולם רצו להיות חלק מהרגע הזה, לחוות יחד את תחושת ההקלה לצד המחויבות להמשיך להיאבק עבור השבת כל החטופים.
יואב וענת, הורים צעירים מרמת השרון, הגיעו לכיכר עם בנם התינוק, שעל עגלתו תלוי דגל ישראל קטן. “אי אפשר לשבת בבית ברגע כזה”, אומרת ענת. “אנחנו כאן כי זה הרגע שבו צריך לחבק את המשפחות ולהזכיר לכולם – זה לא נגמר. אנחנו לא עוצרים עד שהאחרון שב”.
רועי, תושב תל אביב שהגיע עם בת זוגו, מחזיק דגל גדול בידו. “יש לנו את החובה הקדושה והזכות המוסרית להשיב את כל אחינו ואחיותינו הביתה”, הוא אומר. “לא נוותר ולא נעצור בשום שלב. זה רגע משמח, אבל הוא מזכיר לנו כמה עבודה עוד לפנינו”.
מיכל ואלעד, הורים לתאומים בני שנה, התרגשו לראות את השחרור, אך גם חשו צביטה בלב. “באנו כי רצינו להיות עם המשפחות ברגע הזה”, מסבירה מיכל. “למרות שזה שבת, לא יכולנו לשבת בבית ולראות את זה לבד”.
עומרי, שהגיע גם הוא, מספר כי התחושות מורכבות. “מצד אחד, זה רגע של אושר – לראות אנשים חוזרים הביתה אחרי מה שעברו. מצד שני, הלב חצוי. כל מבט על המסך מזכיר את אלו שעוד שם״.