עוד יום עבודה של העקרב

אחת האמירות המפורסמות - והשחוקות במקצת - על הפלשתינים, הייתה זו של שר החוץ המיתולוגי, אבא אבן: "הפלשתינים מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות". ואין מה לומר - גם הפעם הם לא הכזיבו. מול שער ריק, אגב. הרי האירוע המתגלגל של שחרור החטופים הוא הזדמנות יוצאת דופן עבורם לייצר אפקט תקשורתי רב־רושם שיפעל לטובתם. אחרי הכל, לאחר שהם התגאו, חגגו, תיעדו ושיתפו את סרטוני הזוועה של מעשיהם המפלצתיים ב־7 באוקטובר - הם מיהרו לעשות פניית פרסה כשהתחוורה להם תגובתו המזועזעת של המערב למעשים המחרידים שביצעו. ואז, במהלך של פליק־פלאק מפואר שלקח להם בערך חודש לעשות, הם הכחישו את הזוועות.

פשעי מין מטורפים? לא אנחנו. הצתת בתי אזרחים על יושביהם לקול צרחות אימה מבועתות של ילדים ונשים? לא אנחנו. זה הדמיון היהודי הפורה. ובכלל, לא פגענו באף אזרח, כל הפעולה הצבאית הלגיטימית (לשחרור פלשתין מהכובש הציוני הדכאני, כמובן) הייתה נגד בסיסי צבא וחיילים בלבד. התמונות והסרטונים שהופצו ברחבי הרשת בעשרותיהם ובמאותיהם? תעלול AI של הישראלים, שכל מטרתו להוציא את דיבתם של לוחמי החופש של חמאס - שהוא בכלל ארגון פוליטי לגיטימי שחותר לסיום "הכיבוש" בדרכי נועם.

לאוזניים ישראליות, הדבר נשמע מטורף לא פחות ממעשיהם החולניים ביום הטבח הנורא - אך כלי תקשורת רציניים ודוברים לגיטימיים ברחבי העולם קנו את זה. זה לא הפתיע איש מאיתנו, גם אם זה החריד וזעזע אותנו. זו הייתה בסך הכל דוגמה אחת נוספת, מני רבות בהגזמה, לאנטישמיות שפשתה בחוגים הליברליים במערב. אותם חוגים שלצד התבטלותם בפני הפליטים המוסלמים - שהם הכניסו לארצם כדי למרק את מצפונם הקולוניאליסטי המיוסר - ריעננו את האנטישמיות הנוצרית, הזכורה לטוב עוד משחר מסעי הצלב, מחוץ לבוידעם שהפוליטיקלי קורקט גזר עליה. זו הייתה סערה מושלמת. כל זה, לצד שלומיאליות ואוזלת יד מטלטלת של מדינת ישראל בכל הקשור להעמדת מערך הסברה סביר, הפך את השנה הזאת לגיהינום הסברתי היסטורי עבור ישראל, שסכנותיו ואיומיו הפכו אסטרטגיים ממש.

מבעד למסך העשן

למרות זאת, עניין אחד עמד לרועץ לברברים מעזה, והוא העובדה שהיו ברשותם יותר מ־200 חטופים, שרק מיעוטם באמת היו חיילים. קשישים, נכים, חולים, נשים, פצועים, ילדים, ואפילו פעוט בן עשרה חודשים הם שבו כשלל מלחמה. עניין זה עמד בינם לבין מסך עשן מוחלט שיכסה על כל פשעיהם, והיה לקלף התקשורתי המשמעותי היחיד שעמד לישראל. זאת, שעה שצה"ל התחיל את פעולתו לטיהור עזה מפסיכופתים רצחניים, והסב לרצועה נזק שמראהו הדהים וזעזע את המערב, כולל את ידידתנו ארה"ב.

והנה, נמצאה להם, לפלשתינים, ההזדמנות ללכוד שתי ציפורים במכה אחת: גם להצליח להוריד את ישראל אל ברכיה - וכך הוא המצב, אין טעם להכחיש זאת - עבור השבת חטופיה, ולסמן הישג פנימי לציבור שלהם; וגם להצליח לייצר מצג תקשורתי צורב־תודעה של הצד האנושי, החומל והנדיב שבאישיותם. אבל בדומה לעקרב מהמשל המפורסם לא פחות מהאמירה של אבא אבן - גם הפלשתינים לא מסוגלים לעמוד בפני הדחף לעקוץ את הצפרדע ולצלול למעמקים יחד עימה, מהסיבה הפשוטה שזהו טבעם ושזהו טיבם.

מתוך רצון לייצר מחזה משפיל ומעליב של החטופים, הם הקימו את הבמות המגוחכות ועיטרו את המרחב בכרזות מגוחכות לא פחות, ואז הצעידו את החטופים - לאחר שנה ושלושה חודשים של שבי אכזרי - במצעד בושה והשפלה. אני מעריך שתכליתו של המהלך הייתה לייצר איזו תמונת ניצחון עבור הציבור שלהם, בשעה שעריו חרבות ובתיו הפכו לאבק. נוסף על כך, הם ביקשו לתקוע אצבע בעין הישראלית, ולהרעיל את המים המפכים של שחרור החטופים ברעל הסדיסטי והמוכר שלהם.

וכאן, בדיוק במקום שבו היתה להם הזדמנות להציג לעולם צד חומל ורגיש בהם ולהיתפס כחברה הומנית, כפי שהמערב אוהב מאוד לחבב, הם הציגו לעולם כולו (בעיקר אתמול, בתמונות של כמעט־לינץ' של המון משתולל ומוסת משנאה באישה צעירה ובגבר בן 80) את הצד ההוא בפרצופם שהם ממש משתדלים להסתיר מאז 7 באוקטובר - את צדודיתו של השטן.

באו לקלל

אך הם עשו טעות קשה נוספת: הם הזכירו לכל מי מבין הישראלים שרחמיהם נכמרו על גורל האזרחים בעזה מיהם אותם אזרחים, מה נשקף מעיניהם כשהם רואים יהודים וישראלים, ומה הם ישמחו לשוב לעולל לכולנו אם רק תינתן להם ההזדמנות. כך שאם היו בקרבנו מי שהתחילו מלהגים על הצורך במציאת פתרון של שלום, או של איזה קיום מתוך הבנה בין ישראל לבין הפלשתינים - התמונות מאתמול שימשו עבורם סטירת לחי, שכוחה באופן שבו היא הקיצה המון ישראלים מעייפותם בגין המלחמה, וגרמה להם לבקש מוצא מדיני והומני ממנה. ובכן, החבורה הזאת שמתהלכת בתוכנו, ששבה לדקלם את המנטרות שרון פונדק ואורי סביר ניסחו מתוך אמונה יוקדת ברצונם של הפלשתינים לחיות בשלום - חטפה אתמול סטירת לחי מצלצלת.

הבה נסכם את האירוע מבחינתם של הפלשתינים: הישג תקשורתי בינלאומי ושימור הנרטיב של הקורבן ההומני והאומלל? אין הצלחה. שבירת רוחם של הישראלים והמשך הרדמת התשושים מהצורך להכריע את האויב באופן נחרץ? אין הצלחה. חיזוק הגורמים הפנים־ישראליים שפועלים להשגת פתרון של כניעה מדינית וצבאית לפלשתינים? אין הצלחה. בסך הכל עוד יום עבודה של העקרב הפלשתיני במשרד.

לזכותם נאמר שהם אמנם ברברים מטורפים וצמאי דם - אבל לפחות הם עקביים בכישרונם להצליח להחמיץ כל הזדמנות. ואגב, הסיבה לכך פשוטה, חדה וחותכת - זה חזק מהם. ונכון מה שרוב הישראלים חושבים עליהם מאז 7 באוקטובר: מדובר במפלצות מטורפות והרסניות, שניאלץ להמשיך להילחם בהן ולרדוף אותן, כמו את הנאצים, עד סוף הימים.

אז תודה על זה, פלשתינים. אתם תמשיכו לאכול בדיוק - אבל בדיוק - את מה שאתם מבשלים כבר 70 שנה. שיהיה בתיאבון.