עסקת החטופים: בין הלב להיגיון

חטופים שבים לחיק הוריהם - איך אפשר שלא להיות בעד, לשמוח ולהתרגש? מחבלים שטבחו ואנסו משתחררים ומסכנים את שלום הציבור – איך אפשר שלא להתנגד ולחשוש? בעד או נגד – איך מכריעים בדילמה המוסרית? 

הדילמה מעמתת שתי גישות מנוגדות: מצד אחד, הרצון העז להשיב את היקירים הביתה, ומצד שני, האחריות להגן על ביטחון הציבור כולו. בעוד קולות רבים קוראים להקשיב לזעקת המשפחות, אחרים מזהירים מפני קבלת החלטות המונעת מרגש בלבד.

פרופ' פול בלום מאוניברסיטת ייל טוען שהאמפתיה אומנם חיובית ביחסי אנוש משפחתיים וחברתיים, אך היא הרסנית כאשר היא משמשת בסיס להחלטות מוסריות. לדבריו, האמפתיה שמה "זרקור המופנה לעבר אנשים מסוימים כאן ועכשיו", ולכן היא גורמת לדאגה ליחיד על פני טובת הציבור.

עסקת שליט היא דוגמה מובהקת לכך. הקמפיין "הילד של כולנו" יצר לחץ ציבורי אדיר, ומדינה שלמה שמחה עם חזרתו של גלעד. אך תמורתו שוחררו 1,027 אסירים, וביניהם סינוואר שהוביל את הטבח ב-7 באוקטובר. המיקוד בגורלו של אדם אחד הסיט את המבט מהסכנה העתידית לחיי רבים.

אין הכוונה שכדי להחליט החלטות מוסריות אנחנו צריכים להיות אדישים ובעלי לב קר חלילה. לפי פרופ' בלום אנחנו צריכים לנהוג ב"חמלה רציונלית", בה האדם מרגיש בקושי הזולת, אך לא באופן בו שיקול דעתו נפגע.

בניסיון למצוא את האיזון הזה, הוקמה ועדת שמגר שהמליצה על שחרור חטוף תמורת מספר אסירים מצומצם בלבד. העסקה הנוכחית סותרת המלצות אלו באופן דרמטי. היא כוללת שחרור נרחב של מחבלים תמורת כל חטוף, מפקירה חלק מהחטופים, ומשאירה את החמאס עם קלף מיקוח משמעותי. יש לכך משמעות אחת: מדובר בעסקה בלתי רציונלית המושפעת מהרגש החווה את מצוקת החטופים, ומתעלמת מהנזק שיפקוד את מדינת ישראל בעתיד. ממילא זו עסקה בלתי מוסרית.

נתניהו עצמו כתב בספרו 'מקום תחת השמש' (בעקבות עסקת ג'יבריל): "אולי היתה כאן הצלה של נפשות אחדות בישראל, אלא שלי ברור שהדבר נעשה במחיר הרבה נפשות שנידונו למוות בגלל החלטה זו... מדינה חייבת לכלכל את צעדיה קודם כל לטובת הכלל". אך כיום, במקום לעמוד בלחצים ולדרוש את המחיר הכבד של שחרור החטופים מהחמאס ותושבי רצועת עזה התומכים בו, הוא מוביל להסכם שמשאיר את חמאס על כנו ומקרב את הטבח הבא.

נשמח מאוד ונתרגש עם חזרתו של כל חטוף למשפחתו. אך יחד עם זאת נדע שעסקה זו החמיצה את האיזון הנכון בין הלב להיגיון. מתנגדי העסקה הנוכחית, שביניהם גם משפחות חטופים, אינם חסרי רגישות. להפך - הם מבקשים להרחיב את המבט מרגישות נקודתית לרגישות חברתית רחבה יותר: רגישות ששמה לנגד עיניה את העתיד ולא רק את ההווה, את הכלל ולא רק את הפרט. כך הכרחי לנהל מדינה.

—

דני לביא הוא ראש מכון עולמות וחוקר תחום מוסר המלחמה