היכונו להקמת המדינה הפלשתינית בידי קואליציית הימין על־מלא בהובלת הליכוד. זו המסקנה הבלתי נמנעת מניתוח דינמיקת הכניעה המוחלטת בעזה, שמכונה משום מה עסקת חטופים. די להבחין בנסיגה המוחלטת של בנימין נתניהו מכל ההתחייבויות, האמירות, האזהרות ונקיטות החפץ שלו עצמו כדי להבין מה צפוי למי שיאפשר לו להישאר בשלטון.

ההתקפלות של נתניהו נוגעת לאוקיינוס של דגלים שהוא הניף ולים אמירות מפוצצות שהפיץ מאז 7 באוקטובר. מיעדי המלחמה שהציב - כולל פירוק חמאס מיכולותיו הצבאיות והשלטוניות, דרך ההסברים על קריטיות השליטה בפילדלפי ובמעבר רפיח, ועד להבטחות שלא לשחרר יותר רוצחים בסיטונות, כלקח מעסקת שליט - הכל נשבר והתמוסס. ישראל נכנעת ללא תנאי לארגון הטרור, מתחייבת להנציח את שלטונו וגם מקבעת את שיטת הסחיטה הלאומית, שתוריד אותנו לנצח על הברכיים.

וכיוון שמייד אחרי הכניעה המבישה, ועם הנסיגה המוחלטת מעזה, יגיעו ניסיונות הפיתוי בציר הסעודי - היכונו לפליק־פלאק הבא של נתניהו וכת חסידיו. הסעודים הרי דורשים התחייבות למדינה פלשתינית, וטראמפ ילחץ לעוד "דיל" מנצח. ומכאן - היכונו להסברים של כוכבי ערוץ 14 עד כמה מדינה פלשתינית טובה לישראל.

אנחנו יכולים להקים כמה אוגדות שנרצה, לייצר כמה טנקים שאפשר ולגייס כמה חרדים שנצליח, אבל מי שישכיל לחטוף לנו אזרחים או חיילים יפרק הכל. אין יותר ערך לנשק או לעוז הרוח של החיילים, תמיד ניכנע לחטיפות

קשה לפרק בטור כזה את כל מרכיבי האסון שממיטה עלינו עכשיו ממשלת ישראל, כמו גם הכשלים ואוזלת היד שהובילו אותנו למלכודת. מה שחשוב להפנים ולא להדחיק הוא שביבי נותן לחמאס לחזור ובגדול: יותר ממיליון עזתים חוזרים לצפון הרצועה כבר בסיבוב הראשון, מנגנוני שלטון חמאס יוקמו מחדש באמצעות מה שמכונה סיוע הומניטרי, שיזרום מעכשיו כיד המלך. הנשק ייכנס כמימים ימימה, ממעבר רפיח שחוזר לידי חמאס והאויב המצרי, כמו גם מפילדלפי שיישלט עם סנסורים ואלקטרוניקה, בדיוק כמו לפני 7 באוקטובר. ישראל התחייבה שלא תחדש את הלחימה, ובכל מקרה - יתר החטופים שבידי האויב יבטיחו שניסחט עד הסוף. הכל חוזר - גם הטילים מעזה, וגם מי שיבנה מחדש את היכולות לזנק שוב על העוטף.

פירוק יכולת העמידה הישראלית

אולי הכי חמור - ישראל נכנעת לכללי המשחק שהכתיב האויב, שמפרקים לחלוטין כל אסטרטגיה של ביטחון לאומי, כל תבונה וקור רוח של מדינה. אנחנו יכולים להקים כמה אוגדות שנרצה, לייצר כמה טנקים שאפשר ולגייס כמה חרדים שנצליח, אבל מי שישכיל לחטוף לנו בעתיד עוד אזרחים או חיילים יפרק הכל. אין יותר ערך לנשק שלנו או לעוז הרוח של החיילים, תמיד ניכנע לחטיפות. ואם לא ממחישים לאויב שאין לו תוחלת לסחוט אותנו באמצעות חטיפות - תמה ההרפתקה הציונית.

אין אמת בטענה שלא היתה לנו ברירה. קודם כל, צריכים לבחון את המהלכים על פני השנה ורבע האחרונות, כי בתקופה הזו בוודאי היתה לנו אפשרות לנהל הכל אחרת. מלכתחילה היה הכרח לחסום את הרצועה מכל עבריה, גם מדרום. לנהל מערכה בבליץ תוך שאנחנו חונקים את כל מי שנמצא ברצועה, כן - אפס אספקה. את הגבול המצרי צריך היה לפתוח בכוח ולאפשר לאזרחים שרוצים לברוח דרומה. כך מנהלים מלחמה, כך מכריעים את האויב, זו האפשרות היחידה לנצח ולשרוד. לו היינו פועלים כך במקום לפטם את האויב, לו היינו מקימים ממשל צבאי בכל מקום שכבשנו, היינו ממוטטים את חמאס לחלוטין כבר לפני זמן רב. האמריקנים והאג היו מעקמים את האף, אבל בחודשים הראשונים הכל היה עובר.

גם בחודש האחרון ניתן היה לפעול אחרת. במיוחד אילו הבהרנו לדונלד טראמפ ולאנשיו שאנחנו לא נכנעים לסחיטה של האויב ודורשים מהממשל החדש לתת לנו חודש של שינוי כללי המשחק. חודש שבו היינו מפסיקים לפטם את האויב ומשתלטים צבאית על השטח. מייד היינו רואים תוצאות מופלאות. ובכלל, מי שטוען כי אין לו ברירה משום שהוא לא מסוגל לעמוד בלחץ - שיפנה את מקומו למנהיגים אמיתיים, בעלי כוח עמידה.

וכן, גם את סוגיית החטופים צריך היה לסיים כבר בשלושת חודשי המלחמה הראשונים. כולל כניסה למקומות שאליהם לא חדרנו עד היום, כיוון שידוע כי מוחזקים שם חטופים. הכל נכון - האחריות, הערבות ההדדית, המחדל, אם תרצו ההפקרה. אבל המחיר שנשלם בדם ובביטחון לאומי על הכניעה המופקרת הזו יעלה עשרות מונים על כל נזק שהיה נגרם מכל אלטרנטיבה אחרת.

מתסכל במיוחד לקלוט שאת הפיאסקו הזה ניתן היה לבצע לפני חצי שנה. הנפת דגל לבן מוקדם יותר הרי היתה חוסכת חיים של 200 חיילים וכנראה גם חטופים. כך ביבי סידר לנו סטירות על שתי הלחיים

מתסכל ועצוב במיוחד לקלוט שאת הפיאסקו הזה ניתן היה לבצע לפני חצי שנה או שנה. התנאים, במהות, הם אותם תנאים - הפסקת המלחמה וחזרת חמאס. הנפת דגל לבן אפילו חצי שנה מוקדם יותר הרי היתה חוסכת חיים של 200 חיילים וכנראה גם חטופים. כך ביבי סידר לנו סטירות על שתי הלחיים.

ההיסטוריה חוזרת

היה כבר מי שציטט את אחת מכוכבות "הפטריוטים", יערה זרד, שהודתה כי לו ההסכם היה נחתם בידי יאיר לפיד היא היתה נלחמת נגד, אבל כיוון שמדובר בנתניהו היא מקבלת אותו. האמירה הישרה והמזעזעת הזו ממחישה את מלוא הטרגדיה שלנו בדור האחרון. אכן, רק הליכוד יכול לבנות רוב ציבורי של התאבדות לאומית. כי ההסכם הזה, כמו עיקר המהלכים של ממשלות הליכוד בדור האחרון, היו נתקלים באופוזיציה פראית ונבלמים לו היו נעשים בידי פוליטיקאים מהשמאל. שמעון פרס לא העז להוציא לפועל את הסכם חברון שחתם, ביבי עשה זאת במקומו. כך הסכם וואי, נאום המדינה הפלשתינית בבר־אילן, הקפאת ההתיישבות ביו"ש ובירושלים, ההתנתקות, עסקת שליט, קונספציית הכלת חמאס, הכל מעשי ממשלות הליכוד בראשות בנימין נתניהו. נכון, פרס ורבין המיטו עלינו את אוסלו, וברק את הבריחה מלבנון, אבל כשמנהיגים כמו ביבי בשלטון - הכינו את הממ"דים. 

בכלל, תחת הליכוד של נתניהו אנחנו מקבלים את הרע שבכל העולמות. מחד - יומרה להוביל מדיניות ניצית של ימין, אבל בפועל היסטוריה של פחדנות וכניעה. קיר הברזל של ז'בוטינסקי הפך למחיצת הג'לי, ההדר הבית"רי למופעי הסטנד־אפ של אמסלם ושות'. בד בבד, מחנה התומכים של נתניהו הפך לכת מסוכנת, שהמנהיג לש כרצונו. עכשיו הם מתייצבים מאחורי הכניעה המוחלטת בתירוצים שונים. מי יודע במה הם יתמכו בעתיד - מדינה פלשתינית כבר אמרנו.

לא כל אנשי הימין, בהחלט לא כל תומכי הקואליציה, נמנים עם החסידים העיוורים של נתניהו. רבים מהם תמכו בממשלה הנוכחית ללא חמדה, פשוט כי חששו מהאלטרנטיבות. הם עיקמו את האף מול המשך שיחוד החרדים, נתקפו בקבס לנוכח מעללי משפחת נתניהו, אבל חשבו שכל אלטרנטיבה תהיה גרועה יותר. עכשיו הם כבר יודעים שטעו ושחייבים לעשות הכל כדי לגרום לבחירות - לשלוח את ביבי ושות' הרחק מחוץ לחיים הציבוריים שלנו. פשוט כדי שנוכל להחזיר את מדינת ישראל ועקרונות הימין לחיים.