המציאות לא מסתדרת עם הפוזיציות הפוליטיות שלנו, עם הנרטיבים שסיפרנו לעצמנו, עם האופן שבו ארגנו לעצמנו בראש את המציאות. זו הסיבה שלימנים רבים קשה להסביר עכשיו את המעבר מ"ניצחון מוחלט" ל"עסקה מוחלטת". קשה - לכאורה. משום שבניגוד למיתוס שמספרים לכם על ביביסטים, ושופרות וערוץ 14 - אתם תמצאו היום במרחבי השיח של הימין ביקורת ברורה, צלולה ופומבית על נתניהו, על ההיענות למנופי הלחץ של טראמפ, ועל המחיר המופקע שישראל משלמת היום - ותשלם עוד בעתיד - בשביל עסקה עם שטן ושמו חמאס.

וזה הרבה, הרבה יותר, ממה שאפשר להגיד על רבים מאוד מקרב מתנגדי נתניהו, שפשוט לא מסוגלים להשתחרר מהפוזיציה, גם כאשר לנגד עיניהם קם הדבר ונהיה: הנה נתניהו הלך על עסקה. הנה, בניגוד לכל מה שסופר לנו עליו, הוא משלם מחיר פוליטי, מסכן את הקואליציה, מאבד נתחים משמעותיים בבייס שלו - כדי להחזיר חטופים.

בכל זאת קרה פה משהו

אני לא מצפה ממתנגדיו הכרוניים של נתניהו לאכול את הכובע או סתם להיות הגונים ולגבות אותו על יישום מהלך שהם עצמם דחפו, לחצו, עודדו ונאבקו למענו. אבל דבר אחד אפשר בכל זאת לבקש: רדו מעלילת הדם.

כן, עלילת דם. הכוונה לאותו מיתוס דוחה שמייחס לנתניהו הפקרה מודעת, אפופת כוונות רעות, של החטופים. לפי אותה עלילה, נתניהו לא רק האריך לשווא את המלחמה מסיבות ציניות של הישרדות פוליטית, אלא גם נכנע ללחץ הקיצוניים והמשיחיים בממשלתו, וסיכל בנוכלות כל הזדמנות ריאלית לסגור עסקה עם חמאס, לשחרר חטופים - ולסיים את ההפקרה.

אפשר לייחס את המיתוס הנואל הזה ללהט המאבק למען החטופים ולעוצמת הרגשות סביב הדילמה המוסרית והאנושית הקשה מכל. אבל מרגע שהושגו הסכמות ומדינת ישראל הלכה במודע להסכם עם חמאס, עלילת הדם הזו אמורה היתה להיגנז ולהימוג בערפילית ההיסטוריה.

אלא שבאורח פלא, בדרך נס ממש, היא רק שודרגה השבוע: מיצוי מאמצי התיווך נתפס כהוכחה ניצחת לכך שנתניהו אכן עשה, ואולי היה ממשיך לעשות, הכל כדי לסכל עסקה. באחד העיתונים קראתי פנייה ישירה לחטופים שעתידים לחזור בימים הקרובים, במטרה להביא לידיעתם את פיסת המידע הבאה: הייתם יכולים להשתחרר קודם, אבל מישהו (קריצה, קריצה) פעל במזיד למנוע מכם לחזור הביתה.

נתניהו לא מואשם רק בסיכול מרושע של עסקאות קודמות ובגזירת חודשי שבי מיותרים וארוכים על החטופים, אלא גם במותם של החטופים שנהרגו בידי חמאס בפרק הזמן שחלף מאז שראש ממשלת ישראל סיכל הזדמנות ריאלית קודמת להגיע לעסקה.

זה תוצר טבעי של ניכוס גורל החטופים לקמפיין הפוליטי נגד נתניהו. קמפיינרים ומובילי מחאות, פוליטיקאים מהאופוזיציה ואושיות תקשורת מהזרם הרל"ביסטי לא התאפקו והפכו את המאבק למען עסקה לשחרור חטופים - לחלק אינטגרלי בתוך התנועה הפוליטית נגד נתניהו. כל מנגנון המחאה הקפלניסטי גויס לסימונו של נתניהו כאויב המר ביותר של משפחות החטופים. האיש שרשעותו, אטימותו ותאוות השלטון שלו אחראיות לגורל החטופים, כמעט יותר מחמאס וממדינת החסות צמאת הדם שלה, קטאר. כלום לא שינה את הנרטיב: גם לא אינספור ההצהרות מטעם המתווכות ומפי דוברי ממשל ביידן שחמאס, ולא נתניהו, אשם בסיכול המגעים.

אבל זה לא רק עניין של דמוניזציה, זה גם עניין של דמגוגיה. האמירה שלפיה אפשר היה לסגור עסקה כבר לפני חצי שנה ונתניהו סיכל זאת מטעמים פוליטיים - היא זריית חול פופוליסטי בעין. היא נועדה להשכיח שבחצי השנה שחלפה מאז לכאורה חמאס הסכים לתנאי הסף של ישראל, צמרת הארגון חוסלה - לרבות סינוואר. גלגל ההצלה של חיזבאללה בלבנון הושמד - לרבות נסראללה. איראן הוכתה אנושות. המשטר הסורי קרס. כל זה לא היה קורה אם המלחמה היתה נעצרת אי־אז בחודש מאי. אפשר להתווכח על השאלה אם השינוי האסטרטגי הדמיוני הזה ושיקום ההרתעה הישראלית היו שווים את זה, אבל אי אפשר להעמיד פנים שישראל מתחה לחינם את הלחימה רק כדי שנתניהו יישאר על הכיסא. 

העלבון מדבר

ישראל מגיעה ל־2025 במקום אסטרטגי ומדיני שונה לחלוטין מזה שבו היתה בחודש מאי 2024. מחירה של העסקה הנוכחית נסבל כיום יותר מכפי שהיה לפני שנה. וזה אולי הדבר שכואב יותר מכל למתנגדי נתניהו, בעיקר מקרב אצולת מערכת הביטחון ודובריה. מי שלפני חצי שנה הטיפו שאין לנו יותר מה לחפש בעזה או בלבנון, שאי אפשר להשיג יותר, שמכאן והלאה רק נפסיד, שצריך לחתור להסדרה בכל החזיתות - נאלצו לראות יום אחרי יום איך מדינת ישראל בהנהגת נתניהו מקרקסת את התחזיות שלהם: רושמת עוד ועוד הישגים אסטרטגיים דמיוניים, מרסקת את אויביה ומשנה כליל את פני המזרח התיכון.

כן, העסקה בעייתית. כן, היא מאכזבת רבים מתומכי הימין. אבל דבר אחד אי אפשר לקחת מנתניהו: הוא מגיע אליה אחרי ששינה את המזרח התיכון. ישראל של 2025 נמצאת במקום אסטרטגי ומדיני שונה מזה שבו היתה אי־אז בחודש מאי 24'

אולי זה העלבון הגדול שמדבר מפיהם של אלופים בדימוס, שרים לשעבר ושאר גורמים שממשיכים לטפח את עלילת הדם נגד נתניהו. הם יודעים שאם היינו מקשיבים לקריאות שלהם "לגמור את הסיפור" ו"להגיע להסדרה", לא היינו מגיעים לכל זה.

כן, העסקה בעייתית. כן, היא מאכזבת רבים מתומכי הימין. כן, היא מתסכלת. אבל דבר אחד אי אפשר לקחת מנתניהו: הוא מגיע אליה אחרי שהוא שינה את המזרח התיכון, ורגע לפני כניסתו של ממשל אמריקני אוהד מתמיד. וזה, כנראה, משהו שליריביו האדוקים קשה לגייס את הכוחות הנפשיים והקוגניטיביים להודות בו ביושר.