לנצח את עצמנו: שינוי דרמטי ברוח הישראלית

עם התאדות משטר אסד והתרופפות טבעת החנק האיראנית, מתגלות דרכיה היצירתיות של ההיסטוריה, שדווקא האירו לנו פנים השבוע. אכן, לו היינו מקשיבים למחנה גדול של פוליטיקאים, אנשי צבא ופרשנים, שלחצו לתת לחאפז אסד את רמת הגולן, השבוע היה מתאחד אל־ג'ולאני האסלאמי עם הג'ולאן. כך, לו היינו נענים למי שדורשים להיכנע לחמאס, "עכשיו" ו"בכל מחיר", למי שתובעים לעצור את המלחמה, למי שהזהירו מפני כניסה לחאן יונס ולרפיח, למי שקראו שלא לתקוף בלבנון - היה גורלנו אחר לגמרי.

אלמלא היינו מחסלים את נסראללה את צמרת הפיקוד שלו, לו הותרנו את חוליות הרשע בעוצמתן - צבא אסד לא היה נמס השבוע מול המורדים; אלו שיצאו להתקפה רק כשווידאו שישראל עשתה להם את רוב העבודה. לו שעינו לכל חכמי הדור האחרון, צאצאי דאעש ואל־קאעידה היו משכשכים השבוע רגליים בכנרת, סינוואר וחמאס היו בשיא תפלצתם, נסראללה וחיזבאללה היו חורצים לשון בפאתי מטולה, אסד היה ממשיך להושיט שירותים אפלים לציר השיעי, וטבעת החנק האיראנית־פלשתינית היתה מתהדקת סביב צווארנו.

כל זה לא קרה כי בפועל עשינו אחרת, ולא תודות להנהגה ולמפקדים הבכירים שלנו. בסופו של דבר, נרתעו ראשי הממשלה הישראלים מכניעה לאסד, וב־14 החודשים האחרונים נמנעה ההתקפלות בפני המורך וההיסטריה בלחץ רוח ציבורית חדשה, בלחץ העם. כך השתנה הנתיב שזה עשרות שנים מושך אותנו למצולות - נמנעה הקטסטרופה שהיתה מתחוללת לו נכנענו למוטיב ה"עכשיו" ו"בכל מחיר". כך הסתדרו הכוכבים במסילותם לטובתנו.

לכן מפסגת החרמון, שאליה חזרנו השבוע, נביט סביב ונרשום לעצמנו בגאווה לאן הגענו - 14 חודשים אחרי הכישלון והאימה של שמיני עצרת. איך השכלנו לקום מתוך האפלה כדי להעפיל לפסגות. פסגות בסוריה, בטהרן, בביירות ואפילו בעזה, אם לא נמצמץ שם. הסיבה לאוויר הפסגות היא תום עידן ההונאה העצמית, מציאת העוצמה בתוכנו, הנכונות להקריב והנחישות לנצח. הפוך ממה שעשינו כל כך הרבה זמן.

כמה סימבולי שביום רביעי השבוע התקיימה בבנייני האומה בירושלים ועידה, תחת השם "הגבורה והנצחון". מעל הבמה נשאו דברים שורה של אנשים מעוררי השראה, שהדגימו את שינוי הגדול. בין היתר, דודי שמחי שאיבד את בנו גיא ב־7 באוקטובר, צביקה מור שבנו איתן עדיין שבוי בעזה, פרידה מרציאנו שבנה נפל ב־7 באוקטובר ובעז מירן שאחיו עמרי עדיין בעזה. כולם הפגינו אצילות ואחריות לאומית, כוח והבנה מעוררי הערצה. הם טענו לנוכחים את המצברים, מגרשים את רוחות הדכדוך והדיכאון שמנשבות מכיוונים אחרים.

מאלפים במיוחד היו דבריה של צורית פניגשטיין, שבנה מעוז, לוחם דובדבן, נפל במבצע לחילוץ גופות חטופים בג'באליה. היא סיפרה כיצד בנה וחבריו, כמו כל כך הרבה ישראלים אחרים, רצו לתוך המלחמה, בניגוד למה שעושים אנשים שפויים בכל מקום אחר. היא הצביעה על המחויבות שקיימת אצלנו לכלל - לאמת גדולה, לנצח ישראל. מחויבות שחזקה מכל אינדיבידואליזם.

"לא בחרנו לשלם את המחיר הזה", אמרה, "אבל אנחנו בוחרים איך ייראו החיים שלנו. אנחנו לא מתמקדים עכשיו במה שעברנו, גם לא בסבל של החטופים, אלא בוחרים להאיר את האור הגדול והטוב שבתוכנו, לספר את סיפור הניצחון". מי כמו האם השכולה הזו אינה מתעלמת מהסבל ומהשכול, אלא מצביעה על המתכון לעמידה בקשיים ולשגשוג לאומי. בין היתר, היא הצביעה על האופן המדכדך והמחליש שבו נצרב סיפורה של מלחמת יום הכיפורים, למרות הניצחון הצבאי הגדול שהושג בה. עכשיו, היא דרשה, יש לנצח גם במלחמת התודעה ובעיצוב הנרטיב ההיסטורי.

במידה רבה זו התורה כולה - היכולת לנצח גם את עצמנו. להביס את רוחות השפל, הדכדוך, המורך, את ההתמקדות בחלקה הריק של הכוס. כל מה שיצר את המדרון החלקלק של הסכמי אוסלו, ההתנתקות, הבריחה מלבנון וההתמכרות לשקט - בואכה 7 באוקטובר. אנחנו מצויים בעיצומה של שעת מפנה היסטורית, שיכולה לקבוע את גורלנו לעשרות שנים קדימה. שעה שבה חייבים לדחוק הצידה את רחשי הרקע הצורמים והלא חשובים: המשפט, אובססיית כן/לא ביבי, הרעל וההאשמות ההדדיות. גורל האומה ומהלך ההיסטוריה הם כחומר ביד היוצר בידינו, אסור לפספס את השעה.

מצפון השומרון תיפתח הרעה

בעוד העיניים נשואות לעבר דמשק, ביירות ועזה, דווקא בצפון השומרון - תחת ידינו, הכאוס והטרור מגיעים לשיא, מבלי שנבחין. השבוע התפוצצו מכונית תופת ומטענים בחוצות ג'נין ומחנה הפליטים שלה, מול כוחות של הרשות הפלשתינית. קואליציית הטרור המכונה "כתיבה", גם הודיעה שסופה של הרשות יהיה כמו של משטר אסד. לא, אין כאן ניסיון מצד אבו מאזן ושות' למגר את הטרור או לשרת את האינטרסים של ישראל, רק מלחמת כנופיות בין החמושים של רמאללה לאלו של הג'יאהד, חמאס ודאעש. השורה התחתונה ממחישה עד כמה אנחנו לא שולטים עמוק בתוך ארץ ישראל.

התמונות שיצאו השבוע ממחנה פליטים ג'נין ומסביבותיו מספרות רק חלק מהסיפור. חייליו של אבו מאזן לא באמת מנסים לתפוס שליטה, ולמרות זאת בכל לילה נורות יריות לעבר ה"מוקטעה" - בניין הממשל של ג'נין, בזמן שהאיש החזק של אבו מאזן, אכרם רג'וב, נמלט מהעיר על נפשו, בעוד כמה מחברי מנגנוני הרשות נעלמו בחודשים האחרונים, וצבא החמושים מג'נין ועד טולכרם ושכם קורא תיגר על עשרות אלפי החיילים של הרשות. אותם חיילים שאנחנו אישרנו לחמש, במו איוולתנו.

לאבו מאזן אין מטרה או עניין לשם קץ לכנופיות החמושות הללו, אבל חיכוכים על רקע אישי או מחנאי גורמים להתפרצויות. השבוע חיסלו אנשי אבו מאזן שליח אקראי בג'נין ומשם החלו חילופי אש, מטענים ומכוניות תופת, אף שאנשי אבו מאזן לא העזו באמת להיכנס לתוך מחנה ג'נין. חילופי אש היו גם בתוך מסדרונות שני בתי החולים בג'נין, שאליהם נמלטים הטרוריסטים, והשורה התחתונה היא איומים בוטים להפיל את הרשות מצד ה"כתיבה". אולי באמת הגיע הזמן שיעשו לנו את השירות הזה.

בכל מקרה מדובר בתעודת עניות לשליטה הישראלית בשטח. צה"ל והשב"כ עושים הרבה מאז תחילת המלחמה, מאות חמושים חוסלו והגישה להפעלת הכוח השתנתה מהיסוד, אם כי הטרוריסטים רואים במעבר לחיסולים מהאוויר וכו' דווקא ביטוי לעוצמה שלהם. הבעיה נעוצה בכך שהגישה הבסיסית של הממשלה לא השתנתה, ועד היום לא ניתנה פקודה לצה"ל להשתלט על השטח. כי בלי נוכחות צה"לית קבועה בתוך מחנה ג'נין, טובאס, מחנה טולכרם ודומיהם, הטרור רק ימשיך להתפתח ולשגשג. במיוחד היכן שאין יישובים יהודיים. מתברר שהקונספציה המורעלת לא השתנתה ביו"ש, והיא מאיימת עלינו מבפנים.