מה השתבש אצל אנשי התרבות

ראש האופוזיציה יאיר לפיד היה זה שפתח את כנס החירום על חופש הביטוי והעיתונות החופשית, שנערך שלשום בכנסת. ניכר שהוא הרגיש בבית. בחדר שבו הצטופפו עשרות ח"כים, עיתונאים ואנשי תקשורת, הפנים היו מוכרות לו. חלקם קולגות מעשרות השנים שבהן עבד בתקשורת, אחרים אולי מכרים טובים.

ציטוטים מספרות יפה, שמות של משוררים, סופרים ויוצרים מילאו את חלל החדר. תחושת הסולידריות הורגשה היטב. בכירים לצד לא בכירים, צעירים לצד מבוגרים יותר, כולם הבינו למה הם כאן: מהלכי חקיקה שמגבשת הממשלה עשויים להוביל לשינויים משמעותיים בשוק התקשורת. וכעת, על הפרק, הפרטת תאגיד השידור הציבורי.

חוק הפרטת תאגיד השידור הציבורי, שהגישה טלי גוטליב ועבר בקריאה טרומית, קובע את הפסקת המימון הממשלתי של התאגיד והעברת שירותי הטלוויזיה והרדיו שלו לבעלות פרטית לאחר שנתיים. אם לא ייבחר זוכה במכרז, יופסקו כלל שידורי התאגיד. הרעיון הוא, כפי שציין שר התקשורת שלמה קרעי, לתת לכוחות השוק להחליט, בלי התערבות המדינה.

לא בשליטת הציבור

אלא שהתפיסה הניאו־ליברלית של גוטליב וקרעי בעייתית מאוד עבור מדינה קטנה וריכוזית כמו ישראל, והיא חייבת לעבור התאמות כדי לשרת את כלל הציבור. כמו במרבית השווקים בישראל, גם בשוק התקשורת, שנשלט בידי בעלי הון, התחרות לא באמת חופשית. כלי התקשורת המרכזיים הומוגניים ברובם הן מבחינה תרבותית ואתנית והן מבחינת תוכן. מצב זה לא השתנה כבר עשורים, ולא ברור איך הפרטת התאגיד תשנה את זה.

יתרה מכך, במדינה שבה חומרים ארכיוניים רבים עדיין גנוזים או לא נגישים, ולעיתים אף הועלמו במכוון, יש חשיבות מיוחדת בהפקת תכנים בעלי ערך חברתי והיסטורי, לעיתים דרמטי, שאולי אין להם רייטינג. במיוחד כשיש מחלוקת ערה ומתמשכת על הנרטיבים הדומיננטיים.

אם נשוב לאופוזיציה, ההצהרות הרבות שפוזרו בכנס על חשיבותה של "תקשורת חופשית" אינן משכנעות כלל. בערוצים המסחריים המתיימרים לאובייקטיביות (12 ו־13) חופש הביטוי מוגבל לדעות ולאנשים מסוימים, והעיתונות החוקרת משרתת נרטיב אחיד, כשהיא מסתירה פרשיות חמורות ומבליטה אחרות באופן בלתי מוצדק.

גם גיוון דעות אין ממש בערוצים הללו, שהשבר בינם לבין הציבור רק התרחב בשנה האחרונה. אלא שלמרבה הצער, חטיבת החדשות של התאגיד היתה חלק מרכזי מהזרם הזה, עם שידורי חדשות ואקטואליה שמרביתם הם מעין רפליקה של חדשות 12 ו־13. על זה הציבור באמת לא צריך לשלם.

שידור ציבורי הוא דבר חשוב, בדיוק משום שהוא לא נשלט, לא על ידי הממשלה (בניגוד לשידור ממלכתי) ולא על ידי גורמים מסחריים. אבל הוא מוכרח להישלט על ידי הציבור - וכאן הבעיה. במובנים רבים, ולתחושת רבים, התאגיד כפי שהוא כיום מועל בתפקידו כשידור ציבורי. זאת משום שמטרתו היא לפנות אל הציבור ולשקף אותו, על מגוון הזהויות, התפיסות והעמדות שלו. האחראית הישירה לכך היא מועצת התאגיד, והשינוי הנדרש צריך להתמקד בה. 

כולם להיכנס לפאניקה

כששר התקשורת נכנס לחדר - זה היה בהפתעה, 20 דקות לפני סוף כנס החירום. לא ברור אם הוזמן, אבל היה ברור שהוא אישיות לא רצויה. לפיד התעסק כרגיל בצורה ולא בתוכן. הוא עיכב את תורו של השר לדבר, אחרי שהבהיר לו מה כולם חושבים עליו. שר התקשורת לא הצליח לדבר ברצף והופרע על ידי כלל הנוכחים באולם. אחרי שהיסה את המשתתפים, פנה אליהם לפיד ואמר: "מה שרוצה השר קרעי זה שאתם תצעקו, כדי שהוא יוכל להגיד שבכנס של חופש הביטוי סתמו לו את הפה".  

הכנס הזה נראה כמו עוד הרבה כנסי חירום אחרים, שאורגנו בתגובה למהלכים שיזמה הממשלה בשנתיים האחרונות. הזכורים ביותר הם כנסי החירום נגד הרפורמה המשפטית, שאורגנו על בסיס יומיומי. כנסי חירום אכן יוצרים אווירת חירום, אבל זו אינה יכולה להחליף את העבודה הפרלמנטרית שקורית בחדרי הוועדות שבכנסת, בשעות הארוכות שבהן חברי אופוזיציה וקואליציה פוגשים אלה את אלה ואת הציבור - דנים, מתווכחים, מגיעים לפשרות.

אבל קל יותר להכריז על קץ הדמוקרטיה מאשר ללמוד את הצעת החוק על בורייה ולהציב אלטרנטיבה ראויה. בדיוק כפי שבתקופת הרפורמה המשפטית היה אפשר לשמוע גורמי אופוזיציה שהם גם מתנגדים נלהבים לרפורמה וגם לא מצויים באף אחד מפרטיה. הציבור, כמו תמיד, הוא זה שמשלם.

הרבה לפני המלחמה כבר נראה שמשהו לא בסדר. זה חלחל לאט־לאט, כמו טפטוף. בכל פעם נפל עוד אחד. אנשים עם היגיון בריא ושכל ישר, אושיות מעולם התרבות שלנו, התמלאו בתחושת רדיפה שלא מצאה מנוח. שום דבר ממשי בחייהם לא השתנה. הם עבדו באותן עבודות, עם אותם אנשים ואותן משכורות, אפילו עם אותם תנאים. אף אחד ושום דבר לא פגע בשום היבט בחייהם, מלבד החרדה עצמה. אחרי 7 באוקטובר היה נדמה שמשהו התאפס, אבל בחודשים האחרונים אפשר להבחין שוב בטפטוף הזה.

כנס החירום למען התקשורת החופשית היה רצוף רגעים אבסורדיים ששוחקים את המשמעות של מילים רבות כמו "מצב חירום", "דמוקרטיה", "הפיכה". גם "פירוק מוקדי הכוח" הפך מאינטרס ציבורי לצירוף מילים מפחיד ומאיים. כך תיארה זאת ח"כ אפרת רייטן: "הכוונה ברורה, אבל הדרך מתעתעת. הם עושים את זה בצורת הונאה, תרמית. הם אומרים שזה בשביל האזרחים, בשביל איזון... הם רוצים לפרק את הכוח, הם רוצים לשלוט...". מה שבטוח זה שלציבור בישראל מגיעה אופוזיציה טובה יותר.