קמפיינים מגדריים לא עובדים: מה נשים רוצות

"היא אישה ולכן היא לא נבחרה". וואו, אם היה לי שקל על כל הפעמים שבהן שמעתי את הטיעון הזה השבוע. וגם ב־2016, כשהילארי התמודדה מול דונלד. וגם ב־2007 כשציפי לבני התמודדה מול נתניהו. זה משפט קלאסי של נשים, בדרך כלל שמאלניות, שתמיד יקבל משוב מגבר, לא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית, שיגיד "היא לא נבחרה כי היא לא מתאימה לתפקיד". יש מצב ששניהם צודקים.

גברים באופן טבעי לא מצביעים לנשים. הן נתפסות כפחות מבינות במלחמה, כי באופן מסורתי יש להן פחות כוח בגוף ופחות כושר ניתוח אסטרטגי וראיית הנולד: בנים משחקים מגיל צעיר בג'ויסטיק וזה מכשיר אותם לפוצץ ביפרים בבגרותם, בנים מתרגלים קרב מגע בהתנדבות על חברים בחצר בית הספר עד זוב דם, בנים מפוצצים דיונים כשזה דורש מהם לסנכרן רגש, שכל וטכניקה - לעומת נשים שרק בראשית המאה ה־19 למדו לקרוא ורק בשנות ה־70 השלימו מהלך מניפולטיבי כדי לקבל זכות הצבעה מסודרת. מה הן מבינות?

אמי הגנרלית

הפסיכואנליטיקאית וחוקרת המגדר קרול גיליגן פיתחה בראשית השיח המגדרי את מודל הרשת שמאפיין נשים, והציבה מולו את מודל הפירמידה שמאפיין גברים. מודל הרשת מצביע על כך שאישה רואה את עצמה כשילוב של גורמים רבים המעצבים את עולמה - היא מנהלת את הקריירה שלה ואת יחסי העבודה שם, ומנהלת את המשפחה שלה על כל הקשריה הרגשיים כאמא של, אישה של, אחות של, בת של; יש לה שכנים ויש לה חברים ויש לה רשת שלובה ורחבה של קשרים שמתקיימת כל הזמן. גבר, לעומת זאת, חושב בצורה מופשטת, מדרגה מעל מדרגה. טווח הראייה פועל קדימה, מי מאחוריי ומי מצדדיי? פחות רלוונטי.

לכן, כאשר מתחילה מלחמה, למשל, גבר מסוג מדינאי עושה חישוב מתמטי פשוט: כמה מנהרות יש בעזה, כמה סד"כ יש לו באקסל ששלחה הרל"שית, כמה סבבים זה לוקח בדרך כלל מול חמאס, ומודיע שזה יהיה ארוך. גבר מסוג מדינאי לא משקלל את השפעת המצב על משק הבית, על העורף, על המשק - זו נוסחה מסובכת. אישה ששומעת בראשית מלחמה הצהרה כזאת, עושה חישוב אחר - איפה זה פוגש אותה בתקציב הבית, איפה זה פוגש אותה בעבודה, איפה זה פוגש אותה אם היא עצמה עושה מילואים, איפה זה פוגש אותה עם מסגרות החינוך של הילדים, אילו השפעות רגשיות תהיינה למצב מתמשך של חוסר ודאות שגוזר מדינאי מסוג גבר על הבית?

היזכרו כמה זעזוע נרשם מבג"ץ אליס מילר (ואיזו שמחה לאיד כשלא עברה בסוף את השלבים הסופיים), והביטו איזו הערכה יש כיום כלפי נווטות וטייסות שזה עיקר עיסוקן בחיים, בין שבחרו להקים משפחה ובין שלאו. קל לראות את השינוי המהיר יחסית לפי מספר הדתיות שבוחרות במסלול טיס. תהליכים קורים.

נשים באופן טבעי לא מצביעות לנשים. נשמע מוזר, נכון? לכאורה, כמו שהיית מצפה כי ברגע שיש מועמד יהודי או חובב יהודים, כו־לם יתאחדו מאחוריו כי זה הבייסיק, כי זה קיומי, כי זה השורש - כך היית חושבת שאם נשים בעולם תמיד מופלות, תמיד אשמות בכל, תמיד מרוויחות פחות, יולדות יותר, חכמות יותר, יפות יותר וממלאות את בתי הסוהר ביחס בלתי ניתן להשוואה - הן תתאחדנה ושאר הנושאים ייפתרו עם הזמן. אבל הסיסטרהוד, כמו שמסבירה חוקרת מגדר אחרת, בל הוקס, היא חרב פיפיות. בעיקר בפוליטיקה.

כשם שישראל למדה להביט על עצמה בעיניים אמריקניות לכאורה, נשים למדו להביט על עצמן בעיניים גבריות לכאורה. גם אנחנו לא סומכות על עצמנו, חושבות שאנחנו ראויות אך ברגע האמת מתבלבלות ומאמינות למי שיסביר לנו אחרת, בטוחות שיצאנו מזמן לעצמאות אך משמרות בכוח הרגלים גלותיים. כמו כן - אישה שרואה מישהי מתמודדת עשויה לפרגן מבחוץ ולחשוב מבפנים: זאת?! למה לא אני?

משום כך, בין השאר, קמפיינים מגדריים לא עובדים - זה לא הצליח אצל הילארי, למשל, כי כאשר הלכה לבקר את צ'לסי אחרי לידה, אמרו שהיא לא כשירה לשמש נשיאה אם היא סבתא לפני הכל, וכאשר היא לא הלכה לדאוג לבת ולנכד אמרו שאישה שלא דואגת למשפחה - איך תדאג לאומה האמריקנית? מזכיר קצת את הטענות הבלתי תלויות נגד יהודים.

אחותי הפוליטיקאית

אבל בבחירות של קמלה מול טראמפ, לאישה היהודייה היה יותר קל להכריע. גם הפמיניסטית הגדולה ביותר שזוכרת את טראמפ מעונה 2 של "סקס והעיר הגדולה", מתקשה לעכל מועמדת אישה שהדבר הראשון שעשתה אחרי טבח העוטף והאונס ההמוני של בנותינו הוא קידום תוכניות לימודיות שיחנכו את תלמידי אמריקה לסובלנות כלפי האסלאם. אמא ישראלית היא, כאמור, קודם כל אישה - קודם כל אמא.

רוחות ה־WOKE האמריקני עוד לא נשבו עלינו במלואן, הזהות שלנו לא מפוצלת, והילדים מעניינים אותנו יותר מכל גם כשקברניטי המלחמה חסים על ילדי האויב ומכנים את הילדים שלנו "חיילים", כי ככה נוח יותר להקריב אותם בשם סיכומים עם ממשל אמריקני שמדליף חומרים סודיים מהפנטגון לאיראנים.

וכשזו המציאות, לא נעריץ רק מכיוון שהיא אישה את מי שחושבת שהילדים שלנו מבצעים רצח עם בעזה. כי אישה שלא רואה את האינטרס של הבנות החטופות שלנו, ולא חושבת איך מבחינה אסטרטגית הכי נכון להביס את האויב המוסלמי והזכרי בפרק זמן קצר, כדי שאנחנו, הנשים, נוכל להחזיק מעמד - לא יכולה להיות חברה שלנו.

אישה שיש לה חמלה כלפי "בלתי מעורבים" בעזה, ולא כלפי מאוד מעורבים שמשאירים בעורף אימהות, נשים וחברות - היא עוד שכפול גברי של פירמידה. בכזאת מנהיגות אין לנו עניין, ולא משנה באיזו שפה היא מדברת, וגם לא מאיזה מגדר.