שנה עברה מאז אותו בוקר נורא ב-7 באוקטובר, והחיים שלי השתנו לעד. אני חזרתי מהשבי, אבל קית', בעלי האהוב, עדיין שם בעזה. הימים חולפים, והדאגה לו אינה מרפה.
אני שואלת את עצמי שוב ושוב: איך הוא שורד? האם הוא בכלל יודע כמה אנחנו נלחמים למענו? השאלות האלה מלוות אותי כל הזמן, ואין להן תשובה.
התקופה בשבי הייתה מעבר לכל מה שיכולתי לדמיין. ראיתי זוועות שאי אפשר לשכוח, חוויתי פחד בעוצמות שלא הכרתי. החזרתי את הגוף שלי הביתה, אך הנפש שלי עדיין שבויה שם, עם קית'. אני יודעת שהוא נלחם כדי לשרוד, בדיוק כמו שאנחנו עשינו כשהיינו יחד בשבי. הוא כל כך חזק, אבל גם החזקים ביותר צריכים עזרה. אני זוכרת כל רגע שבו נאבקנו להחזיק מעמד, ונראה כאילו הזמן פשוט קפא עבורנו.
כשהייתי שם, כל רגע היה מאבק להישאר בחיים. עכשיו, כשאני כאן, המאבק הוא להחזיר את קית' ואת כל שאר החטופים הביתה. אסור לנו, כחברה, לשכוח אותם. הם לא מִספרים - הם אנשים. בני זוג, אבות, אימהות וילדים, שהיו צריכים להיות פה איתנו, ולא בתוך הסיוט המתמשך הזה. אני יודעת כמה סבלנו שם, ולכן אני לא יכולה להפסיק לדאוג לכל מי שנשארו מאחור.
חייבים להמשיך להיאבק
אנחנו מציינים שנה מאז פרצה המלחמה, והכאב לא מתפוגג. כל יום שעובר הוא תזכורת למה שעברנו ולמה שנשאר לעשות. אני מתפללת בכל יום שקית' יחזור אלי, אבל אני גם יודעת שזה לא יקרה מעצמו. אנחנו חייבים להמשיך להיאבק למענם, עבור קית' ועבור כל החטופים שעדיין ממתינים לשוב הביתה.
אני פונה לכולכם, לכל מי ששומעים את הסיפור שלי וקוראים את המילים האלה - אל תשכחו אותם. אל תיתנו להם להישאר שם לבד. החטופים צריכים את כולנו, את הקול שלנו, את הפעולות שלנו. רק ביחד נוכל להחזיר אותם הביתה.
שנה עברה, וזה הזמן להתאחד ולפעול. הלוואי שכל החטופים יחזרו בקרוב, ושכולנו נוכל להתחיל בתהליך הריפוי שהשנה הזו כל כך דורשת.
השנה החולפת לא הייתה קלה לאף אחד מאיתנו. אנחנו חיים את היום־יום, אבל תמיד עם חור ענק בלב. התחושה הזו של חוסר ודאות, של כאב מתמשך, היא משהו שאף אחד לא צריך לחוות. הכאב של הפרידה הממושכת, ההמתנה לחיבוק שיחזור, זה משהו ששובר אותנו מבפנים.
אביבה סיגל (62) נחטפה מכפר עזה ב־7 באוקטובר ושוחררה בפעימה השלישית של עסקת החטופים ב־26 בנובמבר. בעלה, קית' (64), עדיין נמצא בשבי חמאס
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו