בשנה הקשה בחיי למדתי לוותר על שמחת החיים - רק תחזירו לנו את החטופים

שנה שאנחנו בסיוט הזה. ההלם, הדאגה, העצב והתסכול השתלטו על חיינו. שנה שאין בה שגרה, אין מנוחה, אין מרגוע.

אני נירית לביא־אלון ואני מחכה שנה לענבר הימן, הצעירה, היפה, האמנית המוכשרת, הנשמה הטובה. ענבר היתה בת הזוג של הבן שלי נועם, שנרצחה ב־7 באוקטובר ונחטפה לעזה, ומאז היא שם. ענבר ונועם היו אמורים בשלב זה להתחיל פרק חדש בחייהם המשותפים - הקמת בית ומשפחה בישראל. אבל היא נחטפה מהנובה ונרצחה באכזריות על ידי רוצחים שפלים.

101 חטופים וחטופות מחכים בעזה. מי מהם שורד עדיין את התופת, את העינויים, הרעב, היאוש, את העלבון על שהפקירו אותם. מי מהם גופתו מוטלת תחת הריסות, במנהרות, מתפוררת ואובדת לעד. גם לאלו וגם לאלו אין זמן.  

וגם לנו, המשפחות, אין זמן. אנחנו מחכות. מחכות שיתחדש המשא ומתן, שתיחתם עסקה, שתסתיים המלחמה. עכשיו אנו מחכות שתיגמר המערכה בצפון כדי שתשומת הלב תחזור לחטופים. שלרגע הממשלה והעומד בראשה לא יפסיקו לעשות הכל על מנת להחזיר אותם.

זו ללא ספק השנה הקשה בחיי. נשברתי אין־סוף פעמים - ואני אדם חזק. הלחץ בתחילת המלחמה להבין מה קרה לענבר, הטירוף לפעול ולהציל אותה כשחשבנו שהיא בחיים, ההמתנה מיום ליום בזמן שחרור החטופים בנובמבר במחשבה שהנה היא יוצאת. תחושת ההחמצה כשהפעימה הסתיימה והיא לא שבה. השבר הגדול בדצמבר כשלמדנו שהיא לא בחיים. הכאב כשישבנו שבעה בלי לוויה וקבר, ההשתדלות לעטוף ולהכיל את הבן שלי נועם שלא יתפרק מהכאב, לעזור לו לחזור לתפקד ולהיות.

יש רגעים של התרוממות רוח, שמחזקים את הנפש הדועכת. כשמאות אלפים יוצאים איתנו לרחובות וצועקים: "אתם לא לבד". כששכנה מביאה משהו לאכול או תרופה, כשחברה יודעת שאני כבר לא אני וסולחת לי על הכל.

אבל רוב הזמן הכל עמוס רגשית, מבלבל ומתסכל. הכאב חד, אבל מתקהה עם הימים. הכעס שהניע אותי הפך מזמן לתסכול ולייאוש מהמצב, מחוסר האונים, מחדלון הממשלה הזו שלא עושה מספיק, שמסיבה נזק לעם ולחברה בישראל. אני כל כך כמהה לנורמליות. ככה זה יהיה לנצח? עד מתי? עד שנשלים ונוותר? 

רק העצב נשאר קבוע. כמו עננה שמכסה את השמיים, שמעיבה על החיים. למדתי לוותר על שמחת החיים, כבר התרגלתי. מוכנה לוותר עליה לתמיד בשביל שהחטופים כולם יחזרו, מי לשיקום ומי לקבורה. מוותרת על שמחת החיים. תחזירו לנו את החטופים.