האופציה הריאלית ביותר היא לקבל את שליטת הרש"פ ברצועה

ייתכן שהימין המדיני צריך לשקול אופציה שעד כה הורדה מהשולחן בתנועת יד מהירה: לאפשר את כניסתה של הרשות הפלשתינית ככוח השלטוני המוסמך והמקובל ברצועת עזה. הסלידה מהרעיון הזה מובנת, ברמה הערכית והרציונלית כאחת.

קשה לשאת את המחשבה על כך שהשלטון ברצועה יוגש על מגש הכסף לרש"פ. לא מתקבל על הדעת שחיילים ישראלים נלחמו, נפלו, הקיזו דם, איבדו חברים, השאירו משפחות מאחור, נשאו בנטל כבר עוד מעט שנה - כדי לתת את הפרס הגדול לאבו מאזן. לא נתפס שצה"ל הקריב ונלחם את מלחמתו של הראיס.

וזה לא רק עניין של פרינציפ: הרשות הפלשתינית היא פקעת בלתי נסבלת של תמיכה עקיפה וישירה בטרור. כמה הוכחות עוד נצטרך להסתה המופקרת לאנטישמיות ולטרור באמצעי התקשורת ובמערכת החינוך הפלשתינית? כמה נדבר עוד על מנגנוני ההוקרה, הפיצוי והתשלום למחבלים ולמשפחותיהם? כמה נתונים צריך עוד להציג על מעורבות ישירה של מגנוני הביטחון של הרש"פ בפיגועים, כולל בשבוע המדמם האחרון?

שלושה יתרונות

אבל מי שסבור שממשל צבאי ארוך טווח או שלטון ישראלי מלא על כל הרצועה אינם מעשיים, צריך להציג חלופות שאפשר לחיות איתן. אחת מהן, שעוד עולה מדי פעם על הפרק, היא כוח בינלאומי. נדמה לי שציר פילדלפי הוא המחשה ברורה לכך שאין לנו פריבילגיה לסמוך על כוחות זרים, ובטח שלא לסכן בריתות ויחסים מיוחדים עם מדינות כמו איחוד האמירויות. כל פרובוקציה תוקפנית ואלימה של חמאס והג'יהאד שתסכן את לוחמיהן בשטח תעמיד את ישראל בפוזיציה מביכה והרסנית מולן, וידיה יהיו קשורות. האופציה הריאלית הקרובה ביותר, אפוא, היא להודיע לעולם שישראל מוכנה לקבל ולאפשר את שליטת הרשות הפלשתינית בכל רצועת עזה.

למהלך כזה יש שלושה יתרונות גם ביחס ליעדי המלחמה וגם ביחס לעיצוב היום שאחרי. היתרון הראשון, המיידי, הוא חיסולו הסופי של שלטון חמאס בעזה. הארגון יוסיף להתקיים, אולי, בדיוק כפי שהוא מחזיק פעילים ומנגנון ביהודה ושומרון, אבל עידן דיקטטורת חמאס בעזה - יסתיים. העולם יבין שמלחמת חרבות ברזל חיסלה סולטנות אסלאמיסטית קיצונית, ולמעשה השמידה מדינת טרור. זה מסר מהדהד, שייצרב בתודעתה ההיסטורית והלאומית של החברה הפלשתינית וברחבי המזרח התיכון. נפילת חמאס ותבוסתו המוחלטת יחוללו משבר גדול בקרב תומכיו בחברה הפלשתינית, ומנגד יירשמו כרגע של שחרור משלטונו הטוטליטרי והרצחני בקרב מתנגדיו. מעל הכל תהיה כאן הגשמה ברורה של יעד המלחמה הראשי: ניצחון חמאס ומיטוט שלטונו.

נראה את העולם הנאור מתנגד להחלפת רודנות סינוואר בשלטון המוכר כמייצגו הלגיטימי של העם הפלשתיני. נראה את ארה"ב ואירופה מסכלות את המשך הפעולה הצבאית ההכרחית לחיסול דיקטטורת סינוואר

היתרון השני קשור בהעתקת חופש הפעולה של צה"ל ביו"ש - לרצועת עזה. ישראל תפעל בשטחי הרצועה שבשלטון הרש"פ בדיוק כפי שהיא פועלת בשטחי יהודה ושומרון, ותשמור לעצמה חופש מודיעיני ומבצעי מלא, בדיוק כפי שהדבר קורה בחברון, בשכם, בג'נין ובטולכרם. תם עידן מסך הברזל המודיעיני והמבצעי, שאפשר לשלטון חמאס להצמיח אימפריית טרור מתוך ידיעה שכניסה קרקעית לתחומיה היא בגדר טאבו עבור מערכת הביטחון בישראל, ומחסום פסיכולוגי עבור אזרחיה.

נכון, גם משטחי הרש"פ יוצא טרור רצחני, אבל לא בהיקפים וברצחנות שמתקרבים לאלו שראינו ב־7 באוקטובר. השליטה הישראלית, הנוכחות הפיזית של כוחותיה וחופש הפעולה שלה היו יכולים לסכל את מתקפת חמאס. את המודל הזה, ששליטת רש"פ היא חלק מהותי ממנו, צריך להעתיק לרצועת עזה.

היתרון השלישי הוא מדיני: נראה את העולם הנאור ממשיך לבוא בטענות לממשלת ישראל אם היא מציגה את הסכמתה לכינון שלטון הרש"פ ברצועת עזה. נראה את העולם מתנגד להחלפת מדינת דאעש החולה הזו בגוף מדיני ושלטוני שכל העולם מכיר בו כמייצגו הלגיטימי של העם הפלשתיני. נראה את ארה"ב והאיחוד האירופי מסכלים את המשך הפעולה הצבאית ההכרחית למיגור שלטון חמאס.

להתחייבות פומבית של ממשלת ישראל ביחס לשלטון הרשות הפלשתינית בעזה יש יכולת להפוך את המגמה: לרתום את הלחץ הבינלאומי, להפוך את כיוונו ולהשתמש בו לקידום יעד המלחמה הראשי - חיסול חמאס

נראה את ביידן, את קמלה האריס, את בלינקן - מסתכלים לעם הפלשתיני בעיניים ומונעים ממנו ביודעין את השחרור המיוחל מהדיקטטורה הסאדיסטית שכלאה ואמללה אותו. נראה אותם מסבירים לאקטיביסטים, לסטודנטים, למפגינים למען הפלשתינים איך הם מעדיפים להנציח את רודנות סינוואר על תושבי עזה - ושוללים מהם את האיחוד עם בני עמם ביהודה ושומרון תחת שלטונה הלגיטימי של הרשות הפלשתינית, שבה הם עצמם מכירים. העולם הנאור כולו, ככל שהוא באמת נאור, לא יוכל שלא לתמוך לחלוטין במהלך כזה - שבשלב ראשון מחייב את הבסתו הצבאית והשלטונית של חמאס.

בלי אשליות

לא, זה לא אומר שהרש"פ ואבו מאזן אינם מושחתים, רקובים, ספוגים אנטישמיות ותומכי טרור גלויים. לאיש אין אשליות ביחס לאופיים האמיתי ולסיכונים. אבל המציאות מלמדת שיש הבדל מוחשי עצום בין שלטון הרש"פ לבין שלטון חמאס, ויש פער בלתי נסבל בין המציאות הביטחונית שהתגבשה דה־פקטו ביו"ש לבין המציאות בעזה.

ולפני הכל - יש דחיפות ליצור את התקדים החותך, הטראומטי, של מיטוט שלטון הטרור של חמאס וניצחונו המוחלט במלחמה. הלחץ הבינלאומי - וגם לחצים פנימיים - שוחקים את יכולתה של ישראל לחתור למימוש היעד הזה. להתחייבות פומבית של ממשלת ישראל ביחס לשלטון הרשות הפלשתינית בעזה יש יכולת להפוך את המגמה, ובעיקר לרתום את הלחץ הבינלאומי המתגבר - להפוך את כיוונו ולהשתמש בו לטובת האינטרסים המיידיים וארוכי הטווח של מדינת ישראל. ג'ו ג'יטסו.