השבוע שבו (קצת) חזרנו לעצמנו

נצרו בליבכם את השבוע הזה. זה השבוע שבו חזרנו לעצמנו. גם אם רק לקצת. בדל הסומק על הלחי, דמעת האושר בזווית העין - הכל אמת. ומותר בם לשמוח. יהיו לו מחירים, לשבוע הזה, אולי כבר מחר בבוקר. רסיסי האופוריה של חמישי בערב עלולים לאבד כל רלוונטיות. להתאדות באבק הפיצוצים, ולעלות בעשן התגובה הזועמת שמתכננת לנו קואליציית השונאים שלנו.

בכל זאת נכתוב, כדי שנזכור: יהיה מה שיהיה, בשבוע הזה השבנו לעצמנו משהו מן הרוח שאבדה לנו, משהו מהאופטימיות שבנתה אותנו, משהו מהיוזמה שהזניקה אותנו.

וזה כולל את הטרגדיה הגדולה בצפון הגולן. ליד המקום הכי גבוה, והכי נמוך. מי שהיה שם אתמול-שלשום עוד יכול היה לחוש את החיבוק הישראלי הזה, שבו אתה פתאום שמח שזר גמור כורך את ידו סביב כתפך וקורא לך "אח". אותות חמים של ידידות. חברי אמנון לורד כתב שאפשר היה לשאוב כוח מהדרוזים. גם זו קלישאה ישראלית שמבליחה ברגעים אפלים כאמת זוהרת; באנו לחזק וגו'. אפשר גם לשאוב עידוד למראה זרם הבאים מכל קצות הארץ שלא יכולים לעבור לסדר היום, שמוכרחים להגיע, לראות בעיניים, ללחוץ יד, להגיד מילה, לשבת עם האבלים, להשאיר פרח. ישראליזם.

בין ביירות לפריז

ובמוצאי שלישי, פעמיים כי טוב, נפתח הפנקס שבו רשמה היד בלי הרף מאז 7 באוקטובר - והחשבונות החלו להיסגר. חווינו כבר רגעים כאלה: במבצעי החילוץ המזהירים של החטופים בעזה - היו שלושה כאלה, אם שכחתם; ובמבצעי החיסול המדויקים והמזהירים - אלה כבר נערמו זה על זה, רבים מספור, ובפסגתם פעור המכתש שבו עמד, או צלע, מוחמד דף. לשאוף ליותר מזה כבר לא העזנו.

אבל קיבלנו. בלב ביירות, ואז בטהרן. בלב המאפליה, בבטן הרכה של האויב. רגשות ההתעלות התחרו זה בזה: גאווה על הגאונות המודיעינית ועל ההברקה המבצעית, או שמחת הנקמה הבסיסית שגם לה אנחנו זכאים, בלי רגשות אשם ובלי קומפלקסים מוסריים.

אך בעיקר, לדעתי, תחושת המסוגלות. זה כבר היה רצף הצלחות בל־ישוער. הלוא שכנענו את עצמנו שלא נוכל יותר, שצריך להסתפק במה שיש, לגשת לקופה ולהזדכות על המזומנים. חשבנו שימי הזוהר שלנו חלפו עברו להם. היו שקראו להודות כבר בתבוסה ולהיערך לפעם הבאה.

ופתאום מצאנו את האנשים שלנו מייצרים חומרים לכמה וכמה סרטים של ספילברג. חששנו שמא נוריש לדור הבא רק את הטראומה ואת ההשפלה, והזהירו אותנו שזה הזמן לחתוך הפסדים. ממילא ניקלע לבוץ, ניפול למלכודות, נתבוסס לשווא. אבל התמרון הקרקעי, ההישגים המודיעיניים, פעולות הקומנדו ומבצעי החיסול בעורף האויב - זו כבר מורשת. והיא כשלעצמה ניצחון.

ואז מתערבבת שמחה בשמחה: הזכיות של הספורטאים שלנו בפריז. גם זה רגע בעל איכות קולנועית. שאגות הניצחון של אורן סמדג'ה כשפיטר לצידו. כתם הדם על פניה של לניר, והתסכול שהומר מייד בגאווה. לא צריך פרשנות פואטית, הדברים נאמרו כפשוטם: זה מוקדש לעם ישראל. זה כדי לשמח אתכם בבית. זו מתנה.  

דרך הניצחון

יסלחו לי הסרבנים המתכחשים לסרבנותם, ויסלחו לי הפורצים לשדה תימן. אתם לא מעניינים אותי השבוע. וגם לא מכונת הרעל מפה וחצוצרות ההסתה משם, לא המשיחיים מימין או שרתי האריסטוקרטיה משמאל. עוד נחזור לבריקדות, ברור.

אבל בינתיים, כל עוד אפשר, צריך להתענג על שובה של ישראל ההיא, המדומיינת. ישראל היוזמת, החיונית, המעיזה, המקורית, המבריקה, הנועזת, המצטיינת, המנצחת. ישראל של ילדותנו, או של ילדות הורינו. ישראל של מבצע יונתן. ישראל הזו שמכל העולם - כמאמר עוד קלישאה מכוננת - מתקשרים ושואלים אותה "איך?" זו ישראל שהרימה השבוע את פניה בביירות, בטהרן ובפריז לעיני הגלובוס המשתומם כולו.

היו שלעגו לנאום נתניהו בקונגרס. קלישאות על קלישאות, אמרו. אבל השבוע הזה כמו קיים את ההבטחה: אנחנו מתכוונים לנצח. כי לא רק אנחנו התרגלנו להאמין שאי אפשר, שלא כדאי, שזה לא משתלם. העולם כולו, כלומר הצד שאליו אנחנו מתיימרים להשתייך, איבד כל אמונה בדרך הניצחון. אם היינו שואלים אותו - וליתר דיוק, אם היינו שומעים בקולו או מצייתים לתכתיביו - לא היו לא שיפא ולא חאן יונס, לא רפיח ולא פילדלפי, לא דף ולא הנייה, לפי פרסומים זרים וכו'.

זה לא נאמר כאן לזכות נתניהו; אף על פי שהוא ככל הנראה המנהיג המערבי היחיד בדור האחרון, אולי מאז הנשיא ג'ורג' בוש הבן אחרי מתקפת 11 בספטמבר, שעמד מול העולם ברגע מלחמה ואמר "אנחנו ננצח" - ולא הסתפק ב"נשאף למנוע הסלמה", "נפעל להורדת המתיחות", "נחפש אפיק דיפלומטי".

זה נאמר לזכותם של מי שהם נשאיה האמיתיים של הרוח הישראלית - בגופי המודיעין והביון, בכוחות הביטחון, אפילו במשלחת לאולימפיאדה. וזה לא משנה אם הם ביביסטים או רל"ביסטים, קפלניסטים או ינון־מגליסטים. בזכותם עלינו כולנו על מכונת הזמן, ולזמן מה חזרנו להיות מי שהיינו לפני שהשמיים נפלו. הרבה לפני שהשמיים נפלו. לשבוע אחד בינתיים, אמנם, אבל זה כל מה שצריך כדי לברוא מחדש עולם.