מספיק עם ה"הם התחילו"!: הדרך היחידה היא מנהיגות שיודעת ליצור אמון

המלחמה לא עומדת להסתיים. זה לא פשוט לעכל את המציאות החדשה שלנו. אין הסכם הפסקת אש שישנה את זה, יש לנו אויבים מסביב והם רוצים להשמיד אותנו. הדרך היחידה להתמודד עם השנים הקרובות היא מנהיגות שיודעת ליצור אמון ותחושת ערבות הדדית. השבוע יצאתי מעזה אחרי סבב מילואים ארוך נוסף. מסריח מזיעה ואבק, אבל גאה מאוד־מאוד במה שעשינו שם. בזמן שיצאתי היו מהומות בבסיס שדה תימן ובבית ליד. זה היה אמור להיות זמן של התעלות - סיום פעילות מבצעית מוצלחת בלי נפגעים. במקום זה חוויתי תסכול ואכזבה. לא יכול להיות שהריח הראשון מחוץ לעזה הוא ריח של אווירת התפרקות.

המילואים הם עדיין אי של שפיות בזמן שהמדינה בוערת. מסקנות 7 באוקטובר שלא נכתבו קיימות שם, צלולות בתוך החום הלוהט של הקיץ. מי האויב, מי אנחנו ולמה אנחנו מסכנים את חיינו. לפעמים נדמה לי שאנחנו היחידים שמבינים את גודל השעה וכובד האחריות. הממשלה לא בעסק, היא זורמת עם מה שיש. מייצרת ריק שלטוני וריק מנהיגותי בכל דילמה. מדממה בוטה באירועים קשים וכואבים שבהם נופלים חיילים ואזרחים ועד להתפרצות של אנרכיסטים לבסיסי צה"ל. ולא, אין שום תירוץ לכאוס כזה, גם לא תקלה ופקודה מטומטמת של המשטרה הצבאית. מי שפרץ לבסיס צבאי היה צריך להיעצר. אפס סבלנות.

יש פה נבחרי ציבור ועיתונאים שהפכו למפרקים לאומיים. אולי הם מאסו במדינה הזאת, או שאם נדון אותם לכף זכות הם פשוט קהי חושים ולא מצליחים להבין את מצבנו. מובילי דעת קהל מעודדים אירועי קצה כאילו זה משחק, וכל ביקורת נדחית על הסף כי "ההם" עשו אותו הדבר. כמי שמתנגד בעקביות כל השנים לכל קריאה לסרבנות, להפסקת מילואים, לפריצה לתחנת משטרה או לבסיס צבאי, לחסימת כבישים או למתקפות על מוסדות המדינה, אני מבקש שתתעשתו.

התפרצות לבסיסים צבאיים, הפרת פקודות, קריאות לסרב לשרת - מסוכנות תמיד. "הם התחילו"? אז מה? את מי זה יעניין אם לא ננצח במלחמה הזאת והמדינה לא תחזור לעצמה? יש פה מערכת ביטחון של מקצוענים - כמו שראינו השבוע - לצד מחדלי ענק של אותה המערכת. אנשים שמוכנים להקריב את חייהם למען המולדת לצד שונאים. הבחירה בידנו.

תזכרו ששעה נסיעה, מעבר גבול אחד, ובעזה הרעש הזה לא קיים. יש רעש טנקים וירי מרגמות, יש נפילות, התקפות ופיצוצים יזומים, אבל אין את הרעש הנורא של הפוליטיקה הישראלית. רעש מחריש אוזניים, מייאש ומפרק. רעש שמעורר תקווה באויבים שלנו במקום בעם הזה.

בעזה, כשהחולצה נקרשת מרוב זיעה ואבק, הכל הפוך. עדיין מדברים אחדות, עדיין מדברים על הנהגה ראויה, ויש אסור ומותר. בעזה, בתוך ההריסות, לצד הכלבים והחולדות, אין אנרכיה אלא יש מדינת ישראל - חברת מופת שיודעת להתרומם ברגעי מצוקה. יש כאב על החטופים מתוך אנושיות פשוטה וערבות הדדית, לא חישוב פוליטי. ויש מדינה אחת ששלחה את כולנו. מדינה מופלאה שזקוקה לתיקון אדיר אבל גם לניצחון.

רוח עזה

זה די מדהים שכבר עשרה חודשים יש פה מילואימניקים שמתחלפים שוב ושוב. אותה קבוצה כי אין אחרים, אותם פרצופים. ישנתי בחודש האחרון לצד לוחם דרוזי ולצד רב מישיבת אור עציון, אכלתי עם אנשים ימניים ושמאלנים, דתיים וחילונים. זה דרוש לי כמו אוויר לנשימה, להיזכר שהעם שלנו עם פוטנציאל אדיר. זה דרוש לנו. לא פגשתי אף אחד שלא אוהב את המדינה, אף אחד שלא חושב שמגיעה לעם הזה מנהיגות ראויה. לא פגשתי אף אחד שלא גאה בשירות שלו.

בעזה יש רעש טנקים וירי מרגמות, יש נפילות, התקפות ופיצוצים יזומים, אבל אין את הרעש הנורא של הפוליטיקה הישראלית. רעש מחריש אוזניים, מייאש ומפרק. רעש שמעורר תקווה באויבים שלנו

מדינת ישראל התהפכה ב־7 באוקטובר. לא נחזור למה שהיה בכל מקרה. אם לא נוביל להתעצמות, לבניית החברה ולתיקון - נתפרק. האויבים שלנו מזהים חולשה. הם רוצים להשמיד את ישראל. אנחנו כבר בחזית מול איראן ומול השליחים שלה בלבנון ובעזה. השנים הקרובות מחייבות אותנו להתעצמות צבאית, לחיים על החרב. זה מחייב מנהיגות שיודעת להוביל במשברים כאלה, לא עסקנים שכל רצונם לשרוד. זה מחייב להשקיע בביטחון, להתעצם מבחינת אמצעי לחימה, לגייס את כולם לשירות צבאי או לאומי - חרדים, ערבים, שמאלנים וימניים.

המערכות הציבוריות רקובות, כי כשהממשלה לא מתפקדת זה משליך על כלל המערכות. הצבא חייב ניקוי, תיקון ובדק בית חיצוני. כל עוד לא נקים ועדת חקירה ממלכתית ולא נצא לבחירות, האמון לא יחזור. אנחנו חייבים הובלה.

מי שייכנס למערכת הפוליטית, הולך ליפול על חרבו. אין סיכוי לשקם את הכלכלה הישראלית בשנים הקרובות עם מציאות כזו. אין סיכוי לחזור להצגת השקט וההכלה של השנים האחרונות. כבר לא מספיק להגיד "ימין חזק" ולהבטיח הבטחות באוויר. הכל על השולחן. נצטרך לשקם את הנגב ואת הגליל, להשקיע עוד כסף בביטחון, לגמול את המערכת הפוליטית מסחטנות כלכלית. ועדיין, אם האנשים הטובים במדינה הזאת יברחו מהמערכות הציבוריות, יברחו מהחזית ביום שאחרי המלחמה, אז לא נצליח. המדינה הזאת היא חלום של כל כך הרבה דורות - אין לאף אחד זכות לוותר על הכניסה לתוך התופת והרעש. אין אחרים.

קרעי, אני מוחל לך

פגרת הכנסת שעליה התווכחו ממחישה את חוסר התוחלת ברשות המחוקקת של מדינת ישראל. המערכת רקובה, התקשורת הישראלית והרשתות החברתיות מתגמלות רעש ריק, צעקנות, וולגריות ורדידות. אף אחד לא מרגיש חיסרון גדול כשהכנסת בפגרה - לא במלחמה ולא בשגרה.

השר קרעי, אני מעדיף בכל רגע נתון להיות במלחמה הזאת בתוך האבק, להגן עליך, בזמן שאתה בחליפה יוקרתית נושא נאומים על חרפתי. שיהיה לך לבריאות, אין לזה שום משמעות

בשבוע שעבר, בזמן שהייתי בציר נצרים, נשא שר התקשורת שלמה קרעי נאום שפרסם ברשתות החברתיות. תחת הכותרת "חרפת הנדל" הוא חגג את ההישג הגדול של כהונתו - ביטול חופש הניוד של מספרי טלפון לחרדים. בנאום שלו השווה קרעי את עצמו לאלוהים ואותי לעורלה. היו לי קשיי קליטה באזור שבו שהיתי בעזה, אז רק קיבלתי חלקים מ"הנאום הגדול". ומכיוון שהייתי על מדים גם לא יכולתי לענות. חייל לא מתווכח עם עסקן פוליטי. עכשיו, כשאני אחרי, זו הזדמנות לענות. תשובתי לקרעי היא שאני מוחל. מעדיף בכל רגע נתון להיות במלחמה הזאת בתוך האבק, להגן עליך, בזמן שאתה בחליפה יוקרתית נושא נאומים על חרפתי. שיהיה לך לבריאות, אין לזה שום משמעות.

פינה טובה

עמותת "מנציחים" הוקמה על ידי יהודה לנצקרון, ששכל את אחיו לפני 23 שנים ומאז עסק במיזמי הנצחה שונים. המיזם החדש שלו, "עץ חיים", הביא לאיסוף ספרי תורה פסולים מהארץ ומהעולם במטרה לתקן אותם ולייצר "מעילים" - הכיסוי המפואר לספרי תורה, ו"עצי חיים" - המוטות שעליהם נגלל הקלף של ספר התורה, תוך שילוב עצים מדרום הארץ.

המלחמה פרצה בשמחת תורה, וההקפות בוטלו ברוב בתי הכנסת. המיזם הזה הוא חלק מסגירת מעגל. אחרי השיקום של ספרי התורה הם נמסרים למשפחות שכולות של חיילים שנפלו בלחימה או אזרחים שנטבחו. הספרים מוכנסים לבית הכנסת שלהם או לקהילה קרובה כך שיקראו בהם באופן קבוע.

לצד הפרויקט הזה יש את מיזם "קהילות רוקמות לזכרם", שבו 3,550 נשים מתנדבות מקהילות שונות בארץ רוקמות מעילים אחידים לספרי תורה. הרקמה כוללת את 12 שבטי ישראל וסמלים יהודיים אחרים, והרעיון הוא לסמל את אחדות העם ולרקוד בשמחת תורה - שנה מפרוץ המלחמה - עם ספרים שמבטאים את הכאב ואת התקווה. 410 קהילות בארץ ובתפוצות כבר רכשו מעילים כאלה.