"בישראל למדתי שהמשפט 'בנים לא בוכים' אינו נכון": המסע של חייל המארינס שהגיע לארץ בזמן המלחמה

"את יודעת, אצלנו, החיילים הוותיקים, לא נוהגים לדבר על פוסט־טראומה", דניאל לורנטו נשען לאחור בכיסאו ומיישר את שולי מעילו הצבאי. "אצלנו אתה נשען על הכתף של החבר שלך לנשק, מקבל כוחות ועובר הלאה. רק כאן בישראל למדתי שאפשר וצריך לדבר על הטראומה. שהמשפט 'בנים לא בוכים' הוא לא נכון. מותר לבכות, ואפשר גם ללמוד דרכים להתמודד עם הפוסט־טראומה בחיבור של הגוף ושל הנפש. זה השיעור הכי גדול שלקחתי משהותי בישראל".

הוא בן 40, גבר תזזיתי וחד, דובר אנגלית. לפגישתנו הוא מגיע לבוש במדי צבא אוקראינה ועליהם דגלי ארה"ב ואוקראינה. הוא אוהב להסתובב במדים, יאמר בחיוך, ומעריך בעיקר את מבטי הכבוד שהוא מקבל בזכותם.

במשך עשור דניאל שירת במארינס האמריקני, והחליט לעזוב. עם פרוץ המלחמה באוקראינה חזר להילחם כלוחם ותיק (וטרן), אבל זוועות 7 באוקטובר הביאו אותו להתנדב בישראל. כאן הוא נתקל בעמותת "אחים ליוגה", המסייעת למתמודדים עם טראומה על רקע ביטחוני, ולמד לנהל את הפוסט־טראומה האישית שלו, שנגרמה מנסיבות חייו.

ההיסטוריה המשפחתית שלו מפותלת. הוא בן בכור לאמו, ויש לו שתי אחיות ואח מאב אחר. אביו הביולוגי נפטר כשדניאל היה תינוק. אמו, ליסה, שעובדת כאחות בחיל הים, נישאה למייקל, ששירת גם הוא בחיל הים בקליפורניה. כשדניאל היה נער, אמו ומייקל נפרדו והיא הכירה את דיוויד, יהודי הפעיל בקהילה היהודית בפלורידה שחלם לצאת לפנסיה ולחיות בישראל. ליסה התגיירה, אבל דניאל, שגדל תחילה כנוצרי פרוטסטנטי, מגדיר את עצמו כיום כחסר דת ו"מאמין שרק צריך להיות אדם טוב".

דניאל התגייס לצבא האמריקני בעקבות אחיו, פרל, הצעיר ממנו בשש שנים. "לעולם הוא יהיה אחי הקטן", יאמר בשקט. "פרל תמיד חלם להתגייס לצבא, ולי היה ברור שאם אחי הקטן הולך לצבא, אלך אחריו. התגייסנו כשהוא היה בן 17, והיה לשנינו שירות קשוח. נלחמתי בעיראק, בבחריין ופעמיים באפגניסטן, שם שנינו נפצענו. לי חדר קליע לבטן. אחי נפגע מרימון באפגניסטן, איבד את שתי רגליו ונפגע ביד. ההתמודדות שלו היתה מאוד קשה. חשבנו שהוא יהיה בסדר, אבל ב־2014 הוא התאבד, וזה שבר אותי".

לא קל לו לדבר על השירות ועל אחיו פרל. מאז נפצע, דניאל ליווה אותו במסירות. כשפרל התאבד, דניאל עזב את הצבא וחזר ללמוד מדיניות ציבורית באוניברסיטה. בד בבד, הוא היה פעיל מאוד בתנועות להעלאת המודעות ללוחמים ותיקים אובדניים ולצורך לטפל בהם. 

הזוועות של אוקראינה

בפברואר 2022, כשפרצה המלחמה באוקראינה, דניאל הרגיש שהוא חייב להתגייס שוב. "הרגשתי שצריך לעזור להם. מילאתי את כל הטפסים והגעתי לאוקראינה כווטרן. זו המלחמה הכי גרועה בעולם. חווינו שם הפגזות מהאוויר, היינו באזורים שלמים שנמחקו ברגע. כשעזבתי את הבית, בתחילת המלחמה, אמא שלי הסתכלה עלי ואמרה 'אני לא רוצה לאבד עוד ילד'. הבנתי אותה, והבטחתי לה שזה לא יקרה, אבל שנינו ידענו שאני הולך לאזור מסוכן".

"אחי פרל ואני התגייסנו כשהוא היה בן 17, והיה לשנינו שירות קשוח. שנינו נפצענו באפגניסטן. לי חדר קליע לבטן, ואחי נפגע מרימון ואיבד את שתי רגליו. ההתמודדות שלו היתה מאוד קשה. ב־2014 הוא התאבד, וזה שבר אותי"

הוא לוקח נשימה עמוקה. נזכר בכאב איך באחת הפעמים הבסיס שבו שהה עם החיילים האוקראינים הופגז, והוא וחבריו כבר שלחו הודעות פרידה להורים. "אני שרדתי את ההפגזה, אבל חלק מהחברים שלי לא, וזה כואב לי עד היום". 

במשך כמעט שנתיים דניאל שהה באוקראינה, עם ביקורים קצרים בארה"ב. כהוקרה על השתתפותו בלחימה קיבל תואר כבוד מהצבא האוקראיני, אך ב־3 באוקטובר 2023 קיבל שיחת טלפון: דיוויד נפטר מהתקף לב. "דיוויד היה איש טוב. הרגשתי אשם על כך שלא הייתי בבית כשהוא נפטר ורציתי לחזור. אבל אז קרה 7 באוקטובר וידעתי שאני חייב להגיע לישראל, גם לזכרו".

"יום אחד התפרצתי והשתוללתי. נטע גנגה מרגלית, מנכ"לית העמותה, הרגיעה אותי. הבנתי שזו תופעה של פוסט־טראומה. התחלתי לתרגל יוגה ונשימות. כיום אני מבין שהיוגה הצילה את חיי, כדרך שמאפשרת להתמודד"

בינואר הגיע לכאן, ישן ב"אברהם הוסטל" והתנדב לעזור לחיילים. שם התוודע לעמותת "אחים ליוגה", כשאחת הדיירות הזמינה אותו להתנדב לעבודה עבור לוחמים. "לאורך כל השהות שלי בארץ הרגשתי שליחות אדירה", הוא מדגיש את המילה האחרונה, "וכשהגעתי לעמותה התחלתי לדבר עם חיילים שהיו בלחימה בעזה, והופתעתי מהחופשיות שבה הם דיברו על הכאב ועל הקושי שחוו. אצלנו לא מדברים על הקושי במלחמה. אתה לא מוציא את הכאב והטראומה החוצה. כלוחם ותיק חשבתי שאני לא חווה אותם קשיים שחיילים עם פוסט־טראומה חווים: התקפי זעם, חלומות בלילה וקשיים.

"אבל אז היה לי רגע של התפרצות, שנוצר מאי־הבנה עם אחת המתנדבות. כעסתי מאוד, הרבצתי לקיר והשתוללתי. נטע גנגה מרגלית, מנכ"לית העמותה, תפסה אותי והרגיעה אותי. פתאום הבנתי שזו תופעה של פוסט־טראומה, ושיש דרכים אחרות להתמודד עם הטראומה. התחלתי לתרגל יוגה ונשימות. בישראל למדתי שמותר לי לדבר על הקשיים שלי".

לאט־לאט דניאל נשאב לפעילות העמותה. בתקופה האחרונה הוא מתגורר בכפר המכביה, שם מנהלת עמותת "אחים ליוגה" מתחם ריפוי לנפגעי 7 באוקטובר, באדיבות מכבי העולמית וחברת גלואו גלמפינג. בחדרים לצידו נמצאות גם משפחות שאיבדו את יקיריהן ב־7 באוקטובר. "אני נמצא פה כלוחם אמריקני לשעבר, ולידי אנשים שניצלו ממחבלים ואנשים שאיבדו את בני המשפחות שלהם בתחנת המשטרה בשדרות. כל אחד מהאנשים כאן נאבק כדי להתמודד עם הקשיים שלו ולהרים את הראש למעלה, וזה ראוי להערכה. היוגה הצילה את חיי. כלוחם זה נשמע טיפשי בהתחלה - מי רוצה להתמודד עם הטראומות שלו? אבל אז אתה מתחיל לחיות את זה ומבין שזו דרך שמאפשרת לך להתמודד עם הקושי".

"גאה שהגעתי לישראל"

לאחרונה נסע דניאל לארה"ב כדי לחדש את ויזת השהייה שלו כאן ולבקר את אמו, שאותה לא ראה תקופה ארוכה. דניאל צוחק שגם הגיע הזמן שיאסוף את ה"בייבי שלו", כלב היורקשייר טרייר המתוק, שאותו השאיר אצל דוד שלו. בזמן שהותו בארה"ב הוא מקווה לגייס תרומות לעמותה בקרב הקהילה האמריקנית ולקיים הסברה טובה יותר עבור ישראל.

"אני גאה להיות אמריקני וגאה בכך שהגעתי לישראל", הוא זוקף את גוו. "עכשיו אני צריך לחזור לארה"ב ולהסביר אולי לחצי מהאוכלוסייה שכשהם כועסים על ישראל, הם לא מבינים על מה הם מדברים. הם לא מכירים את המציאות כאן עד הסוף ולא מבינים מה קורה מול הפלשתינים. מישהו צריך להגיד להם בפנים שהם טועים".

batchene@gmail.com