ישראל בוחרת בזכויות האויב וב"הותר לפרסום": לא הומניטרי ולא במקרה

האפליקציה של פיקוד העורף חזרה לצפצף בחוזקה, אבל האמת היא שאנחנו מצפצפים עליה. כשהאזעקות מגוש קטיף עברו לעוטף עזה כיבינו את נורות האזהרה הפנימיות, כשהטילים חדרו לאשקלון סתמנו את האוזניים, ועכשיו במסגרת כללי המלחמה החדשים אנחנו מגיעים לחלק ב' של המבצע: החרשת ההתרעות בצפון.

עד השנה, חלק ממנגנון ההכחשה היה לכנות מלחמות "מבצעים", אז ט־דאם, מדינת ישראל מציגה: מבצע אחד+אחד מהגיהינום! התקפלתם בדרום? קבלו תמונת מראה בצפון.

בראשית המלחמה כתבתי כאן שכל עורך דין מתחיל לדיני משפחה היה בונה ב־7 באוקטובר בתוך שעה אסטרטגיה סבירה, שגם תחזיר את החטופים וגם תוודא שהעזתים לא יחלמו לעשות שואה כזאת לפחות עד הדור הבא. הוא היה בונה כזאת אסטרטגיה ומביא בחשבון גם את החיזבאללונים שמביטים מצפון לראות מה יעלה בגורל מחבלי הנוחבה, שעה שהם מחשבים את הצעד הבא לקראת החופש הגדול.

והנה אנחנו כאן, תשעה חודשים אחרי, ובמקום ללדת את דור התקומה אנחנו בהיריון של פילה עם חורבן שאין לו סוף ומדינה שאין לה אופק.

מלחמת ההכחשה

אומרים ששמן האמיתי של מלחמות ניתן להן על שום סופן. ובכן, ייתכן שהאסון המתגלגל שאנו נתונים בו הוא דוגמה מחרידה לכך.

חרבות ברזל? שיפודי ברזל? אולי מלחמת ההכחשה לכבוד המצב התודעתי שבו מתעקשים להישאר קברניטי האונייה שלנו?

מדי שבוע רעיון חדש לשם מצטרף אל רולטת הסמלים שיכולים לתמצת את הטרגדיה. הפעם כיניתי את המלחמה הזאת: "מלחמת קלפי המיקוח" ו"מלחמת המרחם על אכזרים". שניים שהם אחד, ובכל זאת.

אם הדבר הראשון שעושים במלחמה הוא לשמור קלפי מיקוח - הקפידה ישראל שלא להחזיק כאלה, לא להוסיף כאלה ולא לשפר עמדות. גם אם במקרה הרמנו קלפי מיקוח מהערימה - תכף נתנו אותם לאויב ווידאנו שהוא ישתמש בהם נגדנו.

השיא הגיע עת שחררנו לחופשי את הגלגול המודרני של מנגלה, מנהל ביה"ח שיפא. הזדעזענו, אבל לא בטוח שמישהו מראש התייחס ברצינות למה שקורה בשיפא, זולת החיילים שמסרו את נפשם כדי ללכוד את הפושע המחופש. עשרה ימים אחרי טבח העוטף, כשהעזתים עצמם הפציצו בטעות את בית החולים, ישראל הבהירה לעולם שידיה לא שפכו את הדינמיט הזה.

קשה לשכוח את גדי ירקוני, ראש המועצה האזורית חבל אשכול, יושב באולפן חדשות 12 ושואל: אבל למה אנחנו לא מפציצים את שיפא? הרי במרתפיו מתחבאים אנשי חמאס ומסתירים מצבורי נשק? הצהרתו הבלתי מפתיעה של דובר צה"ל בנדון הגיעה ימים ארוכים אחר כך, והתפרצה לדלת כמעט לא רלוונטית. בערב שבו ירקוני זעק חסר אונים, הפאנל המכובד התפעל מהתגובה הישראלית והגדיר אותה כ"מניעת פיגוע תקשורתי", שעה שאור צוק מכפר עזה, שבני משפחתה נרצחו לידה, טענה שהתקשורת מנרמלת את שואת הדרום והמנהיגות לא נלחמת באויב. 

לו נחתמה השבוע עסקת שבויים, סביר שהרב־שיפא הזה היה ברשימה, וכולם היו מזדעזעים מהאופציה לשחררו. בכל הכתבות על עסקה שנרקמת בטח היה נכתב: "בין המועמדים לשחרור: מנהל ביה"ח שיפא". אותם מאמרים נגד שחרורו האגבי היו נכתבים נגד שחרורו בעסקה. אבל היינו בולעים, ובצדק. במו"מ זה היה קלף חזק.

אבל מי צריך מו"מ אם אפשר בחינם?

מותר לפרסם

חיילים המשרתים בחזית משחררים החוצה עדויות שלא מתהדהדות. בטוויטר אפשר לשזוף מדי פעם טקסטים קצרים של אמת מהשטח. הם מפטרלים כשעל גבם אמצעי לחימה - ולידם נעות משאיות עם סיוע הומניטרי. על המשאיות נתלים מחבלים, שלא חוששים לתעד את חיילינו. זה מקל בחירת לוקיישן למלכוד, למארב לשם צליפה, לבחירת שמות ל"הותר לפרסום".

לוחם צה"ל שיורה באינסטינקט על מחבל במשאית סיוע - מקבל פקודה לחדול. אנחנו מגדלות אפרוחים, אבל כשהם גדלים הם מתגייסים והופכים לברווזים. זה לא בגלל חרדים שלא מתגייסים ולא בגלל חילונים פרוטקציונרים שמוצאים דרכי מילוט. זה בגלל מדיניות כושלת שמעדיפה את זכויות האויב ואת המשפט הבינלאומי, שישראל היא האחרונה שעדיין מקדשת.

סיוע הומניטרי הוא קלף מיקוח. בהתחלה שיקרו לנו שבזכותו לחטופים יהיה חימום ואוכל. כיבוש עזה הוא קלף מיקוח חשוב - בראשית  הכניסה הקרקעית אזרחי עזה ברחו אל הגבול עם מצרים, מעצמם. יכלו לסיים את הבריחה, יכולנו לכבוש את עזה ולקבל את קלף המיקוח השווה ביותר. רוצים את עזה בחזרה? תביאו את כל החטופים. אחרי שהבנו איפה הוחבאו בנוסייראת, כבר ברור שגם הלא־מעורבים יודעים איפה נמצאים הממתקים.

וכך אנו מתאכזרים לרחמנים: החיילים מתגייסים ולא רשאים להשלים את מלאכת הלחימה; בינתיים בעורף החיים נמשכים בלעדיהם - כלכלית, אקדמית, חברתית; לוחם שהרג מחבל נוחבה מועמד לעונש - מעניין מי ידאג לתנאי כליאתו ומי ישחרר אותו בטעות בתוך כמה חודשים; מלח הארץ שמתגורר בפריפריה הצפונית והדרומית מוצא את עצמו בלי בית; כשהוא שב, אין ביטחון ויש פוסט־טראומה איומה שמשתחזרת עם כל התרעה.

משפחות חוזרות הביתה לקבור חללים, אך כללי המלחמה החדשים הופכים את קורבנם לשווא. פעם ידענו שלא כובשים את ראש הסלע אם אין קבר במורד; הראש היהודי ממציא לנו פטנטים: אפשר לטמון במורד ולברוח. מי שחכם יודע - בריחה היא מתכון אקספוננציאלי לקברים.