מי ישמור על השומרות

הפוליטיקלי קורקט החיצוני, הישראלי, יעשה הכל כדי שבנות לא יגישו קפה למפקדים במסגרת הצבא. זה מביך, זה פאסה, אפס ביחסי אנוש.

אבל הפוליטיקלי קורקט הישראלי לא נערך ליום שבו נשים צעירות יתבקשו להגיש מזון למחבלי נוחבה, השפלים שביצורי האנוש. "אולי אחד מהם רצח חברים שלי בנובה, אנס חטופות, או איים על חברותיי בעוטף?" - תיארה לקרן נויבך ברשת ב' קצינת חינוך שקיבלה צו 8, וזומנה לסדנה בת חמישה ימים שתכשיר אותה לתפקיד המיוחל באחד ממתקני הכליאה בדרום.

בצבא היא פיקדה על נוער בסיכון. סייעה להם לפלס דרכים חדשות בחיים. לא תפקיד שמתכתב עם מה שנגזר עליה לעשות עכשיו.

פנים וחוסר ביטחון

תחקיר הסירסור בסוהרות שפרסם העיתונאי לירן לוי ב־2018 כבר העלה לדיון את מה שאנחנו יודעים ואמורים ליישם עכשיו, כך גם הדיון הציבורי הענף בהצעת החוק של ח"כ לימור סון הר מלך שעברה לפני שנה ומחמירה את עונשם של עברייני מין על רקע לאומני.

פשעי המין שבוצעו ותועדו בטבח 7 באוקטובר לא משאירים מקום לספק. אם דנים את מקבלי ההחלטות לכף חובה, ניתן לומר שמישהו החליט לחדד את המהפכה הפמיניסטית כחרב פיפיות כלפי נשים. אם נדון לכף זכות, נניח, אפשר לומר שההחלטה התקבלה בחוסר שכל וברשלנות פושעת. אבל אין בכך שום זכות. גם זו אכזריות לשמה, גם ההחלטה הזו עלולה לעלות בחיים של נשים.

ועדת החוץ והביטחון נדרשה לנושא ביום שלישי השבוע וערכה דיון מיוחד. את הזימון לדיון ליווה מכתב של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, שהוציאה מכתב בהול ליו"ר הוועדה ח"כ יולי אדלשטיין, אשר העיד כי גם קרובת משפחתו זומנה למילואים מוזרים כאלה.

"חשיפת נשים למצב של שמירה על אסירים גברים, עוינים, חלקם ביצעו מעשי אונס אכזריים, תוך הכרה מראש בפוטנציאל ההטרדות המיניות הקיימות במתקנים, מעוררת תהייה קשה... ברצוננו להתריע מפני השלכות קשות ונזק נפשי וטראומטי לנשים המגויסות", כותב יו"ר הסתדרות הפסיכולוגים, ומשער כי לצד המגויסות שמקימות קול מחאה או מנסות לקבל שיבוץ אחר יש להניח שחלק מהנשים ירגישו לא בנוח לערער לגורמים המגייסים.

"בין אם על רקע ערכי, תגובה לסמכות, או חוסר הערכה מספקת להשפעות האפשריות של הסיטואציה עליהן".

הנושא הגיע לוועדה בזכות מחאות של חלק מהבנות, שנאלצו לפנות לבריאות הנפש ולהוציא אבחנה פסיכיאטרית שתפטור אותן משירות כזה. לתדהמתן, זה לא עזר - ישראל אינה מדינה של פראיירים כשזה נוגע למשהו שאתה רוצה לקבל מישראלים אחרים. וישנן גם עדויות על בנות שפגעו בעצמן כדי לא להגיע לסיטואציה המבעיתה והמשפילה הזאת.

מרבים להזכיר את המודיעין החסר, אבל כאן הכתובת עברה חופשי בין הסורגים: בדוח מבקר המדינה שיצא לפני כשנה כבר פורסם כי 38% מחיילות החובה שהוצבו לצד אסירים ביטחוניים הוטרדו או הותקפו מינית - וזה טרום פריחת 7 באוקטובר.

רק השבוע פורסם כי מתמחה בבית החולים ברזילי הותקפה מינית על ידי מחבל נוחבה שזכה לטיפול רפואי מידי המקצועיים שבכוחותינו. מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה?

צל של אמת

אז ככה. את אויבי - או את אחי. כי אם באמת רוצים לעזור למחבלי הנוחבה להגיע למלוא סיפוקם, אולי צריך להקרין להם את הדיון של ועדת החוץ והביטחון שנערך כאמור השבוע תחת הכותרת "נוסח הצעה לסדר היום- הצבת חיילות בסדיר ובמילואים להשגחה על מחבלי הנוחבה – כשל מערכתי".

שעתיים וחצי של שיח, שהתעקש להיות בלתי ענייני.

חברות הכנסת מאשימות את הצבא, הצבא מאשים את המשטרה, המשטרה משוועת לכוח אדם, ומהר מאוד עובר הדיון לפסי השנאה הרגילים שאנחנו מכירים מלפני שמחת תורה, ואשר הנפש מצטמררת לשמוע שגם כאשר ברור מי הטובים ומי הרעים, איכשהו מגיעים שוב לפינות האלה: אם צריך כוח אדם לשמור על הנוחבות, אומר בכיר לשעבר בצה"ל, למה לא מביאים לשם חרדים, למה לא מביאם בני שירות?

וחברת כנסת אחרת מחדדת ומתווכחת עם חברותיה: "לא צריך למנוע מנשים לשמור על מחבלי הנוחבה רק מפני שהן נשים. זאת לא הבעיה! צריך לשאול אותן, ואם הן רוצות - יש לאפשר להן את התפקיד! הבעיה היא שהן לא מקבלות הכשרה מתאימה".

וואלה? יש הכשרה שהופכת את הג'וב הזה לסבבה? לבלתי מסוכן? החיות הכלואות לא מפילות את אימתן על נשים צעירות? צדק רח"ט תומכ"א כאשר רמז כי התפקיד עשוי להפחיד גם גברים. אז למה הכותרת המרכזית שעלתה מהדיון היא ציטוט פופוליסטי נגד המטרה הקלה הקבועה שלנו – ניסים ואטורי, ולמה השורה התחתונה של כבוד הרמטכ"ל היא שתוקם ועדה מיוחדת שתבדוק את הנושא?

אף אחד לא ניסה לנקות את החול מפניני האמת. אף אחת לא העזה לאסוף את חיצי האשמה שעפו אל אנשי הצבא והמשטרה המסורים.

כולנו קורבנות של חיות הנוחבה, אבל אנחנו מעדיפים לתקוף את עצמנו במקום את הטורפים. שעתיים וחצי לא שאלו – מה פתאום מחבלי הנוחבה מוחזקים בתנאי כליאה סבירים פלוס? מדוע מחבלי הנוחבה לא מתחת לאדמה בצינוק כל עוד חטופינו מתחת לאדמה במנהרות? מדוע הם זוכים לטיפול רפואי, ומדוע להחזיק אותם חיים כל עוד אין דרך אמיתית לעשות זאת בלי להסתכן?

האופן הקל מדי שבו אנחנו בוחרים במלחמה עצמית, כי מפחיד להילחם באויב, ומעדיפים לברוח משיח של אמת כדי לא להידרש למאמץ פנימי שלא הורגלנו אליו, הוא חזרה ל־6 באוקטובר ונתיב מהיר לכך שהיום שאחרי יהיה עוד 7 באוקטובר.