דווקא הבחירה להישאר אזרחי המדינה המותקפת בעולם הופכת אותנו לגיבורי על

עצב מהול בשמחה: השנה הזיכרון והעצמאות היו לפותים זה בזה, עד שאין את יודעת לאן שייכות דמעותייך שנושרות ללא הרף. הזיכרון אינו נחלת העבר כי אם חוויה שמתהווה בקצב שקשה לעיכול. בליל חג העצמאות, בבית הכנסת בעפרה, נוהגים בכל שנה לקרוא את תפילת ההלל בשירה ובשמחה אדירה. השנה היתה השמחה מאופקת והתפילה זועקת. כששרנו יחד "אנא השם הושיע נא", במנגינה הנוגה של השיר "אחינו הנתונים בצרה ובשביה", נדמה היה כי כולנו בבור חשוך עם החטופות והחטופים זועקים לישועה. כך גם בטקס יום העצמאות והדלקת המשואות - שהיה מרומם, מכובד ומרגש - חברו יחד ההלל לגיבורי התקומה והכאב על האסון הנורא שמתרחש עלינו. 

החזון של הציונות המדינית היה להקים מקלט בטוח לעם היהודי, מדינת לאום שתנרמל את הקיום היהודי ותהפוך אותנו להיות עם ככל העמים. ניתוח קר של המציאות מחייב אותנו להודות - החזון כשל

בין ה"על האש" עם החברים, הנסיעות בכבישי ארצנו היפה, עם חידון התנ"ך ברקע וטקס פרסי ישראל, במה שהתאמץ מאוד להיות יום חג, עלו בי מחשבות נוגות ומקוות.

החזון של הציונות המדינית היה להקים מקלט בטוח לעם היהודי, מדינת לאום שתנרמל את הקיום היהודי ותהפוך אותנו להיות עם ככל העמים. הרעיון זכה להתגשם אחרי השואה הנוראה שחווה עמנו לפני כ־80 שנה. אלא שניתוח קר של המציאות מחייב אותנו להודות - החזון כשל.

מדינת ישראל איננה מקלט בטוח לעם היהודי, היא דווקא הנקודה הקטנה על הגלובוס שבה נרצחו הכי הרבה יהודים מאז השואה. גם לא הצלחנו לנרמל את הקיום היהודי, שהרי שנאת ישראל והאנטישמיות ממשיכות לבעבע גם כאשר אנו חיים במדינה משלנו. הכישלון המהדהד של הציונות המדינית יכול לרפות ידיים, אבל יכול גם להוביל אותנו לבנות קומה רוחנית על גבי הרעיון של הציונות המדינית.

לא באנו לכאן מכל קצות תבל כמוצא אחרון של אין ברירה - אנחנו כאן מתוך בחירה. "אנחנו עם של גיבורי־על", קבעו המשוררים, "בכל אחד מסתתר חייל". אבל אני אומרת שכולנו גיבורי־על – לא בגלל החיילות אלא בגלל האזרחות. בגלל הבחירה לא לעלות על המטוס הקרוב ולחפש מקלט בטוח יותר, אלא להישאר אזרחי המדינה המותקפת בעולם, נגד כל היגיון. איך לא התרחש עלינו גל אדיר של ירידה מהארץ? איך זה שהעלייה ארצה נמשכת כאילו אין מלחמה? איך זה שבכל מקום אחר שבו פורצת מלחמה אנו עדים להמוני פליטים שבורחים מהתופת, ואילו אצלנו המונים התייצבו לתת כתף בעת משבר?

מהי אותה רוח שמשאירה אותנו כאן? אולי זו הרקמה הרוחנית החיה - זו שמחברת אותנו לעברנו המפואר, למשמעות המוסרית של בשורת היהדות לעולם. אולי זו הרקמה האנושית החיה - זו שמחברת אותנו אחד לשני, למרות ובזכות כל הוויכוחים. כי מה יותר מאתגר ולעיתים מענג מאשר ויכוח בין אחים, שברגע של צרה מתגייסים לעזרה. אולי זו הרקמה העתידית החיה – זו שמגדלת את הדור הבא, שאנו מתעקשים שיגדל גאה בארצו ובמורשתו.