אסור להשוות? 7 באוקטובר היה פרק בשואה

זאת לא היתה שואה ב־7 באוקטובר, אם משווים את המספרים של הקורבנות ואת המספרים על הידיים ואת מספר השעות שבו היו הנאצים החדשים בתוך מכונות המוות שהמציאו.

אבל, אם לוקחים צעד אחורה ורואים את גל הכחשת השואה שהוצת בכל העולם - לא רק את גל הכחשת הפגיעות המיניות ואת הגלים שמאשימים אותנו בטבח עוטף עזה, אלא אשכרה את הטענות שמשתמשות ב־7 באוקטובר כדי לומר שבעצם גם מלחמת העולם השנייה לא כללה שואה כלפי העם היהודי, מבינים שבעצם טבח 7 באוקטובר היה פרק בשואה, אולי לא בדיוק אותה שואה אבל ממש שואה.

פלאשוב של זהב

כמעט בסוף הסרט "רשימת שינדלר" מגיע חייל סובייטי אל מחנה פלאשוב ההרוס. על שביל הכניסה למחנה יושב אייזיק שטרן (השחקן בן קינגסלי), ששימש סגנו של שינדלר (ליאם ניסן) במהלך המלחמה, ומאחוריו גל אנשים מוטלים זה על זה, ספק גופות ספק אנשים חיים. החייל, רכוב על סוס, מכריז ברשמיות אלגנטית שסותרת את המעמד:

"בשם הצבא הסובייטי, אני מודיע לכם בזאת שאתם חופשיים!"

אייזיק שטרן מתרומם לאט על רגליו:"היית בפולין?" "עכשיו באתי משם".

גל העצמות מתרומם והגופות הלבושות מתגלות כאנשים, נשים, ילדים וזקנים חיים, עם ז'קטים, מטפחות, חולצות וטלאים צהובים, שמנסים לקום לאט על רגליהם ולברר מה המצב.

"נשארו יהודים?" שואל אייזיק שטרן. החייל הסובייטי מביט ושותק. הסוס משמיע נהמה. אחד מהיהודים יוצא מתוך ערימת האנשים, לוקח צעד קדימה ושואל: "לאן נלך עכשיו?" "לא למזרח, זה בטוח", עונה הסובייטי על הסוס, "שונאים אתכם שם", וגל השורדים תולה בו עיניים שואלות. "במקומכם, גם לא הייתי הולך למערב", ממשיך הסובייטי לייעץ. השורד שהעז לשאול לאן ללכת, ממשיך לנסות: "אבל אולי נוכל להוציא שם קצת אוכל?"

הקצין מושיט יד אל אופק רנדומלי, כמו מנסה לרמוז לו שכרגע הוא רעב אבל כמו ביציאת מצרים - ברגע הראשון אתה מתגעגע למזון, ברגע הבא אתה נזכר שכל החיים שלך בסכנה, ואומר: "יש שם איזו עיר, לא?" אם המזרח חסום בפני היהודים והמערב גם לא מומלץ, לאן מושטת היד ועל איזה אופק הוא מדבר?

כמו בסרט של דיסני, גל העצמות הלבושות והחיות מתרומם וערימת האנשים מתחילה ללכת בכיוון התיאורטי שאליו הצביע הרוסי המשחרר. ברקע מקהלה שרה את "ירושלים של זהב", וספילברג למעשה מגיש את התשובה אל תודעת הצופה כמו בכפית (זהב), ישר לפה. 

כמו כל היהודים עסוקה במספרים

סבא שלי ניצול השואה ישב בדיוק לפני שנה וצפה בהלוויה של האחיות מאיה ורינה די ז"ל, ואחר כך מול הלוויית אמן לוסי (לאה) ז"ל, וניסה לשכנע את עצמו שזה לא אותו הדבר. ביד רועדת עם מספר מאושוויץ בירקנאו הוא מחה את דמעותיו מול האלמן והאב השכול שצעק בבית ההלוויות בכפר עציון "עם ישראל חי", ואמר: "גם אני איבדתי את האמא והאחיות שלי, אבל אצלנו גמרו עשרת אלפים ביום. את שומעת, מורילה? עשרת אלפים ביום".

גם אני כמו כל היהודים עסוקה במספרים, אבל איך אומרת מינה צמח בליל הבחירות? מסתכלת על המגמה. תמיד היינו אומרים, זה לא אותו הדבר. והיינו אומרים, אנחנו במדינה יהודית, גם כשאנחנו מותקפים זה לא כמו להיות מותקפים בגולה. וגם כשהיו נופלים חללים בקרבנו, היינו אומרים שזאת זכות ליפול במסגרת הגנה על מדינה יהודית בצבא יהודי. אבל ביום השואה הזה, כשמחבלים הגרועים כמו הנאצים מקבלים ביקורים בכלא כדי שהעולם ששתק אז יוכל לראות שמתנהגים אל הנאצים החדשים יפה, הדאגה מכרסמת.

וביום השואה הזה, כאשר יהודים נמקים במנהרות אפלות עם אוכל מועט אפילו מזה שאכלו במחנות ההשמדה, ונשים יהודיות מעונות כפי שעונו בקשים שבמחנות ההשמדה, ומדינה יהודית ממשיכה לספק אוכל במשאיות אל אזור הפשע, אשר ידוע כי מגיע בעקיפין אל אותן כנופיות - קשה להרגיש שהשואה רחוקה מאיתנו, ושהפתרון שספילברג מצא בסרט ושהיהודים מצאו בחיים עצמם מצליח להוות את ההגנה הבטוחה ביותר.

מדינת ישראל היא הנס הגדול ביותר שקיבלנו, וכפי שחזה צבי יחזקאלי בעיתון זה רק לפני שבוע, ישראל תחזיק מעמד אחרי אירופה. נדמה שעם השנים התרגלנו ש"לעולם לא עוד" זו סיסמה, או נס. אך "לעולם לא עוד" זה ציווי שאם לא נעבוד עבורו קשה - יש מצב שהוא לא יתממש. למעשה, שמחת תורה תשפ"ד ניפץ לנו בפנים את המחשבה ש"לעולם לא עוד" זו הבטחה היסטורית.

חללי טבח העוטף הם מסה קריטית כי בבת אחת נרצחו רבים, אך רבים מהם נרצחו בשנים שקדמו לשבת הזאת. האכזריות של אויבינו זעזעה אותנו, עזות המצח אך אולי בעיקר החידלון שלנו. המספרים מתרבים עם השנים, וההדחקה גוברת איתם.

ביום השואה שיחול השבוע, כדאי שנחליט שאין מספר חללים שסביר להכיל במקלט היחיד שהוקם כדי שיהודים יוכלו לחיות בו בבטחה.

לעולם לא עוד? חובת ההוכחה עלינו.