החרימני נא, הצילני נא

באחד מארגוני השמאל פרסמו הודעת שביעות רצון, בעקבות הסנקציות שהטילה ממשלת צרפת על מתנחלים ישראלים שמיוחסת להם אלימות. "זוהי חובה מוסרית להתערב. טוב שהגיעה החלטה כל כך נחוצה בנושא", נכתב בהודעה, ודברים דומים נכתבו ביחס להחלטה מקבילה שהתקבלה מעבר לתעלה: "אנו מחזקים את הממשל הבריטי על ההצטרפות לעמדה חד־משמעית נגד אלימות המתנחלים".

בעיתונות השמאל רשמו שביעות רצון, אם כי מוגבלת. פרשנית אחת סבורה שהצו שפרסם ביידן, למשל, מצומצם מדי ואינו מביא בחשבון את המנגנונים שמאפשרים לעשבים השוטים לפרוח. פרשן אחר הסביר שמדינות כמו ארה"ב ובריטניה מחויבות לפעול נגד "מיליציות חמושות" שמדינת ישראל אינה מטפלת בהן כהלכה - בדיוק כפי שישראל "פועלת נגד מדינות שאינן מסוגלות לבלום מיליציות טרור על אדמתן".

בואי סנקציה

ברור שהעניין אינו סנקציה אינדיבידואלית כלפי אזרחים כאלה או אחרים, אלא הכתם הדבק במוסדות המדינה, אי־האמון בגופי האכיפה שלה, וחותמת הכשרות שניתנה לשימוש בסנקציות כלכליות בינלאומיות כלפי ישראלים המואשמים, נחשדים, מסומנים או מולשנים כ"אלימים". אתם יכולים לשמוע קולות בשמאל המתנבאים, לעיתים בנימה חבויה של סיפוק, שמדינות נוספות אחרי ארה"ב, בריטניה וצרפת יטילו סנקציות דומות, והרשימה השחורה של ישראלים - מתנחלים ושאינם מתנחלים - תגדל.

הנה לנו פרומו למשאלת לב חבויה, ולעיתים חבויה פחות, ברפרטואר הפוליטי של השמאל בישראל: הזמנת לחץ בינלאומי על ישראל. כשמוסיפים לזה את מפולת הורדת דירוג האשראי, נוצרת כבר אווירה מדכאת של מצור כלכלי.

קשה שלא להעלות בזיכרון, למשל, את הציוץ של מנכ"לית פאפאיה גלובל, עינת גז, שבו בישרה על הוצאת כספי החברה מישראל "בעקבות ההצהרות של ראש הממשלה בנימין נתניהו כי הוא נחוש להעביר רפורמות שיפגעו בדמוקרטיה ובכלכלה".

איך מפילים ממשלה, נשאל איש ההייטק משה רדמן בראיון ל"כלכליסט" בקיץ האחרון. "מתחילים להקשות מאוד את המצב הכלכלי. כבר רואים שמוציאים מישראל כסף, נראה בקרוב מהלך של משיכת כספים מהבורסה. לצערי הרב זה יביא לאינפלציה מטורפת ולעליית הריבית, וזה יכביד על הציבור", הוא ענה. בהמשך הסביר שהוא לא קורא בדבריו לפגיעה כלכלית בישראל, אלא מתאר תרחיש. והתרחיש הוא לחץ כלכלי שיוביל - יחד עם מחאה - לשינוי הפוליטי. כלומר, זה ברפרטואר המחאה בכל זאת.

ולמה לעצור רק בלחץ כלכלי? בין רגעיה האיקוניים של המחאה נגד הרפורמה נכללו הפגנות עם דגלי ארה"ב, שלטים באנגלית וקריאות לנשיא ביידן ולעולם הגדול להציל את ישראל. כשנתניהו ביקר בארה"ב בספטמבר, קיבלו את פניו פעילי מחאה בהקרנת דימויו כאסיר על בניין בית הכלא אלקטרז, ועל בניין האו"ם הוקרן הסלוגן "אל תאמינו לקריים־מיניסטר נתניהו". במילים אחרות: תחינה בפני המערכת הבינלאומית והדיפלומטיה העולמית להפנות עורף לנתניהו ולממשלתו. כלומר, פגיעה באינטרסים המדיניים של ישראל ובמעמדה הבינלאומי.

החלק היפה בסיפור הוא שאפילו לא צריך להתחיל לשחזר את הפלירט המשונה שמנהל השמאל בישראל עם תנועות החרם וה־BDS בשני העשורים האחרונים, כשבחלקיו הקיצוניים לא מסתירים את התקווה שחרם, סנקציות ומשיכת השקעות יחוללו את מה שלא הצליחו להשיג בשכנוע, בדיון ציבורי, בטיעונים רציונליים ובפנייה אינטליגנטית לדעת הקהל.

מה משותף לכל הטקטיקות האלה, מהזמנת לחץ כלכלי ועד לחץ מדיני? הן כרוכות בשימוש בכלי חיצוני, וכוחני, כדי לעקוף את אותו הדבר בדיוק שלשמו מילאו את הרחובות אך לפני חודשים ספורים: ד־מוק־רט־יה.

ואגב, יכול להיות שהדיאגנוזה נכונה: יכול להיות שמדינת ישראל לא מפעילה את הסנקציות המשפטיות המתבקשות, ויכול להיות שהמוחרמים והמסומנים למיניהם - או חלקם - אכן ראויים לחקירה ולענישה. אבל זה לא מבטל את העובדה שהזמנת סנקציה בינלאומית עליהם, מצד ממשלות זרות, היא הרבה יותר מכלי ענישה נקודתי. זה לחץ מדיני. ויש גם פוטנציאל שזה יימשך לא רק לאנשים פרטיים נוספים, אלא לגופים פרטים וציבוריים ש"מאפשרים" אותם. בסוף, מדובר על לחץ בינלאומי שנועד לייצר דה־לגיטימציה ולכפות מדיניות.

מי רוצה להיות מדינת חסות

אי אפשר לדבר על דמוקרטיה בלי כבוד בסיסי לתהליך הדמוקרטי. במובנים רבים זה אפילו גרוע יותר משימוש באיום בסרבנות, שגם הוא מנוף לחץ וסחיטה פוליטית. כי איום בסרבנות או במרי הוא עדיין עסק פנימי, שמבטא את המתח הפנימי ואת יחסי הכוחות החברתיים בתוך המסגרת הדמוקרטית. לחץ חיצוני הוא לא סתם שבירת כללי המשחק - הוא פריצת גבולות המגרש לחלוטין; אין טעם להתגושש אם בסוף שחקן חיצוני מתגייס להטות את התוצאה. איכשהו יוצא שבמאבק למען הדמוקרטיה - מופקרת ליבת הדמוקרטיה המהותית ביותר.

וזו לא רק הדמוקרטיה, במובן הבסיסי של הכרעת רוב, זו גם הריבונות. וזה שוב מעורר פליאה, כשנזכרים איך הריצו מפגינים לחתום על מגילת העצמאות וחילקו מדבקות ושלטים עם הכיתוב "נאמנים למגילת העצמאות". איזו מין עצמאות זו, לעמוד עם שלטים שמבקשים מביידן להציל אותנו מנתניהו, עם כרזות ענק עם הכיתוב SOS עליהן, עם הביטוי הבלתי נתפס הזה, שחוזר בטורים ובנאומים, "העולם יציל אותנו מעצמנו". זו פשוט קריאה להשתלטות עוינת על הריבונות שלנו. אז איכשהו יוצא שבמאבק למען ערכי מגילת העצמאות - נשכח האינסטינקט הבסיסי ביותר של מה זה אומר להיות עצמאיים.