על רקע משחקי האשמות השאלה היא: איך למלא את החלל?

אין גרוע יותר מדייט שמסתיים בהתחשבנות מדויקת של חצי־חצי, כך אומר ידידי המשכיל פרופ' שי רודין. ישבתם לערב חביב בבר יין, נהניתם, מגיע החשבון. שאלה נזרקת לאוויר: "נחלוק?"

דייט ראשון ניחא, אולי גם דייט שני. דייט שלישי ואילך - יאללה, מה דפוק אצלך? אתה בכלל בעניין של לעשות פה משהו ביחד? לא בגלל שרק מישהו אחד צריך לשאת בנטל, אלא מפני שכאשר כל סוגיה שמגיעה אלינו מתחילה להימדד שווה בשווה, השפה שאנחנו מדברים אינה שפה זוגית. וכדי לשאת יחד בעול החיים, השפה צריכה להיות משותפת. מכל הבחינות.

"המקור" של רשת 13 צללו אל מעמקי הטוויטר המבעבע כדי לתת מספרים לקרב המגזרי שהחל שם ודלף החוצה: מי מקריב יותר במלחמה הזאת. מעניין אם גם באל-ג'זירה מתעסקים בזה: כמה נוחבות למדו בבית הספר של האחים המוסלמים, כמה קטארים הסתפקו בהעברת סיוע בביט וכמה פליטים הבריזו ביום פקודה. נדמה לי ששם רוצים יותר לנצח ופחות להתעסק ב"יחסינו לאן".

מי נופל יותר?

הדיון סביב הסוגיה מתמקד על פי רוב בגובה הקורבן של הציבור הדתי-לאומי, שגם הגרפים בתוכנית הדגימו את חלקו היחסי בנופלים כגדול מחלקו היחסי באוכלוסייה. נוסף על כך, הוצגו נתונים שלפיהם מתוך בוגרי החינוך החילוני יש 55% נופלים, ומתוך בוגרי החינוך הדתי 44%.

הנה, זה מדעי. דתיים מסורים יותר, וכולם יודעים שהחינוך הדתי מושפע מהחינוך המתנחלי, ששיווק גרעינים לעיירות הפיתוח והדתה לערי המרכז. אבל רגע: מי רוצה לנצח בתחרות האיומה הזאת? על מה אנחנו רבים בדיוק? על מי יותר ערכי? על מי יותר בכושר? האם בבחירות הבאות יינתנו חמישה מנדטים פקטור למגזר שפקד את הר הרצל ביותר הלוויות? ואיזו מפלגה תייצג אותו בדיוק? הצילו!

אופנות מגיעות באיחור למגזר הדתי־לאומי, שלפעמים נותן לטרנדים תוקף אידיאולוגי גם בלי להבין את כל ההשלכות.

דומתני כי המנהיגות המקומית שהובילה לגוש אמונים ולסבסטיה וראתה בהם את המשכה הישיר של חומה ומגדל, לא התפנתה לנתח את ההשפעות הסוציולוגיות, ולהבין מדוע המיינסטרים לא קיבל את הדור החדש של החלוצים, בעוד הפרויקטורים הבאים של המגזר כבר הציבו את היעד הבא - כיבוש הצבא.

מכינה קדם-צבאית היא המצאה חינוכית שרשומה לזכותם של הרב אלי סדן והרב יגאל לוינשטיין, אופנה שעשתה דרך הפוכה והגיעה למחוזות הנרמול החילוני 20 שנה אחרי פריחתה הדתית-לאומית. היעד המקורי היה לכבוש את הצבא, היעד החילוני הוא לנסות להזריק ערכים לנוער. המרחק בין המטרות משקף מרחק בין אנשים.

"אמש התבזיתי בפעם המאה", כתב אביב גפן, מאמי לאומי שנסיבות משפחתיות הצטלבו אצלו עם מרד נעורים ואידיאולוגיה (גם) בסוף התיכון, "...ולעגו לי מול כולם כי לא הייתי בצבא, ומה זה לב רגיש מול ביטחון של מדינה". הוא בטח הרגיש מאוד דחוי ולא פופולרי כשהנביט את השיר מדם ליבו, בראשית שנות ה-90. מהצד זה נראה אבסורד, הוא הרי כל כך פופולרי. "אמש" כיכב במצעדים, אבל בשיח הישראלי לא ידעו איך לאכול את הכוכב שמבזה את הצד המיליטנטי של דור הנפילים מנהלל, ובו בזמן ממשיך את אותו הדור מבחינה ספרותית ופוליטית. בסוף זרמו.

לב רגיש לא בא על חשבון ביטחון של מדינה, לב רגיש הוא מוצר צריכה בסיסי. לחיילים שלנו יש כזה, למנהיגים המגזריים והארציים - פחות.

מחיר הכיבוש

כולם צריכים להתגייס, מכל המגזרים. כולם חלק מהמדינה. אבל לקדש כשיטה תרומה צבאית על פני כל תרומה אחרת - זו בחירה לא בהכרח מוצדקת, ויש לזה מחיר.

מעניין כמה כסף היה למחאות בעד הרפורמה המשפטית אם רבני מכינת עלי, למשל, היו מפצירים בתלמידיהם להשפיע על המשק דרך שוק ההון נניח, או - שימו לב לזה - אם היו מקדשים את הבירור הפנימי ולא את העדריות המגזרית. אם אקדח הוא טמא, אבל לכבוש את הצבא זה חשוב למען מטרה נעלה, אז גם כסף אינו מילה גסה אם משתמשים בו כדי לכבוש את המשק למען מימון מחאות פוליטיות לאומיות.

לספור כיפות ולהכריז מלחמה זה לא פתרון. נשים מנהלות יעידו איך נראות ישיבות סגל בדרגים בכירים, ובכל זאת הכרזות על כיבוש יעדים לצרכים מגדריים לא מצליחות, הן רק מעוררות פחד.

בשטח תהליכים קורים. אולי הפתרון הוא לבנות ולהצמיח את האישיות הפנימית, שלא על מנת לתקן את החברה ולהציל את העולם. השיח הישראלי, החברה הישראלית, השבטים - כל אחת מההגדרות המכובסות האלה יודעת עמוק בפנים שהמלחמה שהגיעה מבחוץ קשורה בעבותות למלחמות שהתנהלו מבפנים. אף אחד לא רוצה לחזור ל-6 באוקטובר, אבל צריך המון אחריות כדי לשנות את דפוסי ההתנהגות שהביאו אותנו לשם.

המגזר היחיד שישמח לחזור לימים שלפני המלחמה הוא לא אלה שמתחלקים איתם חצי-חצי בחשבון, או אלה שחלקם בנופלים עולה על חלקם באוכלוסייה - הם אלה שמקבלים על החשבון הנחה ומענק.

המגזר החילוני מפנה אצבע מאשימה אל המתנחלים על אוטומט, ואל החרדים כמצווה דתית, ולא מסתכל מה קורה אצלו פנימה. בסולם הערכים, בנתוני הגיוס ובאופנות הבילוף בצו ראשון לצורכי הורדת פרופיל ושירות סולידי; המגזר הדתי-לאומי כועס שמקרבנים אותו, אבל לא חולם להוקיע את אבותיו הרוחניים או את מנהיגיו, שממשיכים לפרגן להשתמטות החרדית; המגזר החרדי עומד בפועל על דם אחיו, והופך את מיזמי המתנדבים קרדום לחפור בהם. איך תיראה המערכה הבאה?