הסכמה רחבה? הפחתת האחידות תביא לאחדות

מכל עבר עולות הקריאות לשינוי השיח וקמות תנועות שהמכנה המשותף ההצהרתי שלהן הוא האחדות. בכל ההתארגנויות הללו בולטת הקריאה שמכאן ואילך יש לעשות הכל "בהסכמה לאומית רחבה". עם כל הכבוד שיש לתת לשאיפות האחדות ולהסכמה הרחבה כאמצעי להשגתה, יש לבחון את הדברים בעין ביקורתית, לנסות ולהבין מה עומד מאחוריהם ומה ההשלכות המעשיות שלהם. לא מן הנמנע שאחת המשמעויות המעשיות של אותה הסכמה רחבה אינה אלא אמצעי נוסף ולא יחיד בבלימת המחנה הלאומי והשפעתו האפשרית, ולאו דווקא אחדות בין המחנות.

"אנחנו יודעים להילחם ביחד ולמות ביחד, חייבים ללמוד לחיות ביחד" - היתה כותרתו של ראיון משותף שהעניקו הרב איתן אייזנמן, מייסד רשת החינוך הדתית הלאומית "נעם־צביה", ופעיל "אחים לנשק" אייל נווה לאלישיב רייכנר ב"מקור ראשון". האם "טעיתם בקריאות הללו" שלא להתנדב? נשאל נווה. הוא ענה שהיה להם מאוד קשה שלא להתנדב, "זה כמו להוריד חצי יד". בהמשך הסביר כי "לא נותרה לנו ברירה" והמשיך ש"הוא לא חושב שנחזור לנקודה הזאת". נווה, בתשובתו הארוכה יחסית, נמנע מלומר שהם טעו. עוד הוא נשאל האם "אתה מסכים עכשיו עם הדרישה להשאיר את הצבא מחוץ לכל מחאה?", ועל כך ענה את התשובה המדהימה "לא בחנתי את זה" והסביר שהוא "באמת מאמין שאנחנו הולכים לאחדות ושהעם לא ייתן יותר למשוך את המטוטלת כל כך חזק". אפילו במסגרת ראיון שמטרתו להציג אחדות והסכמה רחבה נווה לא היה מסוגל לומר שבעתיד, כחלק מאותה הסכמה, הצבא יהיה מחוץ לכל מחאה.

מי שקורא לאחדות ולהסכמה צריך להתחייב שצה"ל לא ישמש שוב כלי במאבק פוליטי, שלא תהיה קריאה לפגוע בכלכלה באמצעות משיכת כספים, ושלא תהיה פנייה לגורמים חיצוניים להתערב בוויכוח הפנימי שלנו

שלושת הלאווים

ניסוחי האחדות נוטים להיות כלליים ומתייחסים באופן כללי למאבק החריף ולהתפוררות שנראתה כהולכת וגוברת בשנה שלפני המלחמה. הרב בני קלמנזון, ששכל את בנו אלחנן הי"ד, והיה בין הבולטים בהתארגנות אמנת "בראשית", הסביר את שמה של האמנה בכך ש"החלטנו לנסות לאתחל את השיח הישראלי מבראשית". האומנם זה באמת אפשרי? אחת ההנחות הסמויות העומדות ברקע הקריאות לאחדות היא השוויון כביכול באחריות בין הכוחות החברתיים, האידיאולוגיים והפוליטיים היריבים למה שהתפתח כאן בשנה שלפני המלחמה. אולם גם שאיפה כנה להתחיל מבראשית לא יכולה להתעלם מחוסר השוויון הבולט בין שני המחנות.

יש כאן מחנה שחלק מנציגיו הבכירים ביותר - ראשי ממשלה, רמטכ"לים ואלופים בדימוס - תמכו בפגיעה בכשירות המבצעית של צה"ל כחלק מהמאבק שלהם ברפורמה המשפטית. וזה לא נותר בגדר איום - היו שמימשו אותו. בראיון לאמיר בוטבול ב"וואלה!" הבהיר מפקד בסיס פלמ"חים, תא"ל עומרי דור, כי בתחילת המלחמה בפלמחים היתה "100% התייצבות, אבל לא כולם חזרו לטוס כי צריך לבנות להם כשירות". לכך ניתן להוסיף את הקריאות החוזרות ונשנות לפגוע בכלכלת ישראל באמצעות הפסקת השקעות בישראל והעברת כספים ופעילות לחו"ל. בתוך כך הלכו וגברו הפניות לגורמים בינלאומיים שילחצו על ישראל לשנות את מדיניותה בתחום שהפך למחלוקת פנימית חריפה. דפוסים אנטי־ממלכתיים מובהקים ניכרו גם במחאות שהתקיימו בחו"ל.

רוצים אחדות והסכמה? הנה התנאים: כל התארגנות וקריאה לאחדות חייבת לכלול שלושה לאווים מוחלטים וברורים, בדומה לכללים שהציע פרופ' גידי ספיר: ראשית, צה"ל והשירות הצבאי בו לא ישמשו בשום פנים ואופן ובשום תנאי כלים במאבק פוליטי. מי שקורא לאחדות ולהסכמה רחבה, דוגמת נווה שהוזכר לעיל, לא יכול תוך כדי פעילות למען האחדות להימנע משלילה ברורה חד־משמעית של הדפוס המרדני הזה. שנית, יש לשלול כל קריאה בסגנון BDS לפגוע בכלכלת המדינה באמצעות משיכת כספים וכיוצא באלה, ומי שממשיך בכך, או ממשיך לראות בכך אמצעי אפשרי, לא יכול להיות חלק מקריאה להסכמה רחבה. ולבסוף, ויכוח פנימי חייב להישאר פנימי ואין לפנות לאף גורם חיצוני במטרה ללחוץ על ממשלה נבחרת. אחד הדפוסים הממלכתיים הידועים במשך שנים רבות היה שלא מערבים גורמים בינלאומיים בוויכוח פנימי. בלי שלושת אלה, כל התארגנויות האחדות והאמנות ישפרו פה ושם אווירה אבל לא יועילו מבחינה מעשית.

אין אחדות בלי שוויון

לקריאה להסכמה רחבה יש היבט נוסף שבו בולט אי־שוויון בין המחנות. כל קריאות ההסכמה מכוונות למערכת הפוליטית, שבה מתחייבים כולם להשגת הסכמה רחבה במגוון תחומים. וראו זה פלא, המערכת הפוליטית היא היחידה מכל המערכות האחרות שבה למחנה הלאומי יש יתרון מסוים על המחנה השני על רקע היתרון הדמוגרפי.

אם הקריאה להסכמה רחבה אכן כנה, אסור להסתפק רק באתגרים הביטחוניים המיידיים. מטרת־העל לטווח הארוך היא להבטיח פלורליזם מחשבתי, השקפתי ופוליטי בכל מוקדי ההשפעה של החברה הישראלית

לעומת זאת, למחנה המרכז־שמאל יש, כידוע, יתרון בולט, אפילו בולט מאוד, בכל מוקדי ההשפעה האפשריים בחברה: באמצעי התקשורת, באקדמיה, בצמרת הביטחונית, במנהל הציבורי, בכלכלה, במערכות האכיפה והמשפט, ועוד. מרחבים אלה שונים זה מזה ברמת השליטה שיש בהם לאנשים ולגישות של המרכז־שמאל, אבל המגמה ברורה מאוד. אולם במרחבים אלה, לעומת זה הפוליטי, קשה עד מאוד להשיג הסכמה רחבה, ושינויים בהם ייארכו זמן רב. משתמעת מכאן תוצאה מעשית מאוד לא שוויונית ורחוקה מאותה אחדות מוסכמת. הדרישה להסכמה רחבה רק במערכת הפוליטית היא למעשה דרישה לזכות וטו של מיעוט, אולם מדובר במיעוט השולט היטב במגוון מוקדי השפעה אחרים. כך, לדוגמה, אולי תושג הסכמה רחבה על מדיניות ההגירה לישראל, אבל אז יבוא בית המשפט ויבטל אותה. ואולי ההסכמה הרחבה תיבלם עוד בשלב מוקדם אם לא תמצא חן בעיני הפרקליטות והייעוץ המשפטי. וכך אפשר להמשיך למקלות בגלגלים שישים המינהל הציבורי ועוד.

אם הקריאה להסכמה רחבה אכן כנה, מוצע כאן שלא להסתפק רק באתגרים הביטחוניים המיידיים שבוודאי חשובים. מטרת־העל המרכזית לטווח הארוך היא ליצור פלורליזם מחשבתי, השקפתי ופוליטי בכל אותם מוקדי השפעה. במרחבים אלה הפחתת האחידות היא שתביא לאחדות. 

פרופ' אשר כהן, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר־אילן