אור נחטף לעזה, עינב נרצחה: "אלמוג קורא 'אבא' ובוכה - וכולנו מנגבים את הדמעות"

"אחי הוא גבר צעיר, בן 33, בריא בסך הכל, כזה שיכול להסתדר. אבל הוא גם אבא, ובמקרה שלו הוא גם אמא. והבן שלו צריך אותו איתו בבית". מיכאל לוי לוקח נשימה עמוקה. העיניים שלו עייפות. כבר ארבעה חודשים הוא בקושי ישן בלילות, אם בכלל. מסתובב בארץ ובעולם בניסיון לעורר את כולם ולצעוק "החזירו את אור הביתה! החזירו את כולם!"

ארבעה חודשים חלפו מאז 7 באוקטובר, מאז שאחיו אור לוי וגיסתו עינב אלקיים לוי ז"ל נסעו למסיבת טבע ליד קיבוץ רעים, ולא חזרו. הבן שלהם, אלמוג בן השנתיים וחצי, קורא "אבא" ובוכה. וסבא וסבתא, מצד אבא וגם מצד אמא, מנגבים את הדמעות ועוטפים אותו באהבה. מחכים שאבא שלו יחזור מהשבי.

מיכאל הוא אחיו הבכור של אור. הם גדלו יחד במשפחה של שלושה בנים, מיכאל הגדול, טל האמצעי ואור הצעיר. "הוא מהגאונים המעצבנים האלה שהכל הולך להם בחיים", צוחק מיכאל, "תמיד דברים היו באים לו בקלות. הוא לימד את עצמו לתכנת, ונחשב למפתח תוכנה מהמוצלחים שיש פה. לפעמים הייתי מתעצבן עליו, איך הכל הלך לו תמיד בטוב. עכשיו אני עושה הכל כדי שהוא באמת יחזור בטוב".

אור ועינב התחתנו ב־2018 וגרו בגבעתיים. ב־6 באוקטובר, ערב שמחת תורה, נשארו לישון יחד עם אלמוג אצל הוריה של עינב בראשון לציון. ב־5:20 בבוקר השאירו את אלמוג אצלם, ויצאו למסיבה ברעים. הם אהבו מסיבות טבע, לחגוג את החיים. ב־6:20 הגיעו לאזור המסיבה.

"אמא שלי התקשרה לאור ב־7:39 לשאול מה קורה איתם, והוא אמר לה 'את לא רוצה לדעת מה קורה פה'. הוא אמר שהם במיגונית, והם בסדר, אבל אמא שלי הבינה שקורה משהו נורא. מאז לא שמענו ממנו, אבל את כל השאר אני יודע מעדויות של ניצולים וממאות סרטונים שראיתי כדי להבין מה קרה לו. יום אחרי שהכל קרה ראיתי את הרכב שלהם בעיתון, והדלת של הרכב היתה פתוחה. זה מראה שהם ברחו מהר ונכנסו למיגונית. עד סוף האירוע הם היו בחלק האחורי של המיגונית, ובסוף אור נחטף יחד עם הרש גולדברג־פולין, אליה כהן ואלון אהל. כולם גברים צעירים".

במשך ימים ארוכים אור ועינב הוגדרו נעדרים. ביום רביעי שאחרי הטבח, בשעה 23:00, הגיעה ההודעה הכואבת שזוהתה גופתה של עינב. היא היתה בת 32 במותה. ההודעה על אור הגיעה אחרי שמונה ימים, ביום ראשון בבוקר.

מיכאל זוכר את שיחת הטלפון עם הקצינה מאכ"א, שהודיעה לו שהיא מגיעה לבשר להם את הבשורה שלה הם מחכים. "אמרתי לה 'רגע, יש שתי בשורות, על מה אנחנו מדברים?' אבל היא לא רצתה להגיד בטלפון וביקשה שאגיע להורים שלי. אמרתי לה שיארגנו צוות רפואי ושנגיע יחד. המרחק מגני תקווה לראשון לציון הוא כ־25 דקות, אבל אני והילה אשתי הגענו בתוך רבע שעה.

"מהרגע שבו הודיעו לנו שהוא חטוף, התחלנו להתעסק בנושא ההחזרה שלו. הדבר האחרון שאנחנו יודעים הוא שהוא נחטף בחיים, ושלא היה פצוע. מאז, ארבעה חודשים, אנחנו לא יודעים עליו שום דבר, והזמן שלנו נגמר. אנחנו צריכים אותו בבית. אלמוג צריך את אבא שלו - שהוא גם אמא שלו - בבית".

במציאות שוברת לב, כזו שעולה על כל דמיון, אלמוג נמצא במצב ביניים. יתום מאם, ואב שחסר. סבא וסבתא משני הצדדים, ההורים של אמו וההורים של אביו, הפכו להורים זמניים. לפחות עד שאבא יחזור ויוכל לטפל בו. ובהיעדר הורים, הם גם שומרים על פרטיותו. משפחה שלמה שעוטפת אותו באהבה, מנגבת דמעה של כאב ודאגה וחוזרת לשחק איתו בצעצועים שעל הרצפה.

שמע "אבא" ופרץ בבכי

"קשה לנו לראות את אלמוג ככה", מיכאל משפיל מבט, "המילה 'אבא' קשה לו. אפילו הגננת סיפרה לנו יום אחד שהוא פרץ בבכי בגן וקרא לאור כשהיא דיברה עם אחד הילדים על אבא. הוא ילד בן שנתיים שלרוב נראה שמח, אבל כולנו יודעים שהוא לא מתנהג כרגיל. הוא כאילו לקח על עצמו את תפקיד ההורה של עצמו. מטפס על הספה, למשל, ואז מעיר לעצמו שהוא ייפול, ויורד ממנה. ועושה את זה שוב. מעיר לעצמו, ויורד. במבט ראשון זה נראה מצחיק וחמוד, אבל כשאתה יודע מה הרקע שלו, אתה מבין שהוא כנראה מחקה התנהגות הורית, כאילו מחליף את ההורים שלו.

"לבת שלי היה ציור עם תמונה של אור על הדלת, כמו בפוסטר של החטופים. היא רצתה להרגיש חלק מהמאמץ להחזרתו. אבל כשאלמוג בא אלינו לבקר, היא הורידה את הציור כדי לא להעציב אותו. הבנות שלי מתות עליו ודואגות לו מאוד".

בימים אלה הבית של ענבר ואור ריק. אחד השכנים משקה את הצמחים, וחבר מביא לבני המשפחה בגדים, ציוד ומשחקים של אלמוג. אף אחד לא רוצה לגעת בקודש הקודשים של אור. בניסיון לייצר לאלמוג שגרה מסוימת, החליטו להחזיר אותו אל הגן שאליו הלך עד לתחילת המלחמה, בגבעתיים.

"בסוף סבא וסבתא של אלמוג משני הצדדים הפכו להיות אמא ואבא זמניים", ממשיך מיכאל. "כמה שזה קשה, עדיין צריך לדאוג לחינוך שלו. להגיד לו 'לא' על דברים מסוימים, ללמד אותו מה מותר ומה אסור. זה לא קל להגיד לילד כזה 'לא'. הוא הרי עבר כל כך הרבה, איך אפשר לכעוס עליו? אז אתה מנסה ללכת בין הטיפות, למנוע ממנו דברים מסוכנים, אבל אולי לאפשר דברים אחרים. זה ילד בן שנתיים שעבר את הדבר הכי גרוע שיש, ואולי הוא לא באמת יודע את זה. והוא מתגעגע להורים שלו. קורא להם, אבל לא באמת יודע איפה הם".

מתרוצץ בארץ וברחבי העולם

כבר ארבעה חודשים מיכאל משקיע את כל כולו בפעולות להחזרת החטופים. את עבודתו כמנהל מחלקה בחברה גדולה השאיר בצד, והוא מסתובב ברחבי העולם בניסיון מנסה להשפיע על מנהיגים וקהילות לקדם עסקאות לחזרת החטופים. אני תופסת אותו לשיחה בין טיסה אחת לאחרת, כשהוא מגיע לאירוע בכיכר החטופים בתל אביב. כמה שעות לאחר מכן יקום שוב אל שדה התעופה.

"אני מנסה לעשות כמה שיותר כדי לא להיות יותר מדי עם עצמי בחשיבה. כבר ארבעה חודשים לא ישנתי יותר משלוש שעות ברצף. כל החיים שלי סובבים עכשיו סביב החזרה של החטופים. אני בקושי מזהה את עצמי במראה מרוב שאני מותש. אשתי אומרת לי שאם אני קצת בבית ולא עוסק בראיונות או בפגישות, אני כמו אריה בכלוב".

יש לו שלוש בנות. הגדולה בת 9 ותאומות בנות 6. מכורח המציאות הקשה, הבנות יודעות שעינב נרצחה ושאור נחטף. שהוא נמצא אולי קרוב כל כך, אבל ממש רחוק. "אני לא באמת יכול להסתיר את המציאות גם מהבנות שלי", אומר מיכאל בכאב. "הן לא מכירות את התיאורים הקשים, אבל הן ידעו מה קורה עם אור ועינב.

"והן גם לוקחות את זה קשה, מפחדות שיקרה לנו משהו. הבת שלי בת ה־9 שאלה אותי יום אחד 'אבא, איך מצאו את עינב? איך יודעים שהיא נרצחה? איך היא נראתה?' וכל מיני שאלות שילד בן 9 לא צריך להתעסק איתן. אחת הילדות הקטנות לא שאלה אותנו כלום, עד שאמרה לנו שהיא לא רוצה לשאול כלום כדי לא להעציב אותנו. זה קורע לי את הלב. זה נורא שזו המציאות שהילדים פה צריכים להתעסק בה. ההבנה שהורים יכולים להיעלם ביום אחד, כמו שקרה לאלמוג, נחתה עליהן פתאום בגיל מאוד מוקדם, וזה נורא.

"כולנו ברכבת הרים מטורפת. אבא שלי מעולם לא היה אדם שברירי, ועכשיו הוא בקושי מדבר. אמא שלי כל היום דואגת. ההורים שלי ואחי טל לקחו על עצמם את הטיפול באלמוג, לצד ההורים של עינב. חצי מהשבוע הוא אצל סבא וסבתא מצד אחד, ובחצי השני אצל המשפחה השנייה. הוא מאוד עטוף. ואני הולך לפגישות ולהרצאות ומנהל את הביורוקרטיה. גם לפגישות עם ראש הממשלה ושר הביטחון הלכתי לבד, כדי שלא לפגוע בהורים. יש לי מטרה אחת: להחזיר את אור ואת כולם".

ביקור קשה במיגונית

לפני כמה שבועות אזר מיכאל אומץ ונסע למיגונית שממנה נחטף אור. הוא הכיר אותה מהסרטונים, שבהם צפה באדיקות בימים הראשונים כדי לגלות מה קרה לאחיו. אבל באותם רגעים רצה להרגיש את אחיו קרוב. "הסתכלתי על הסרטונים באובססיביות כדי למצוא כל שביב מידע עליהם. אני יודע איפה הם עמדו, עם מי, מה קרה, וזה מעציב ומטריף באותה נשימה. הם הגיעו למסיבה ב־6:20. עד היום זה משגע אותי. עד היום אני חושב מה היה קורה אם, למשל, אלמוג היה מתעורר ומפריע להם לצאת, מעכב אותם. הרי גם מי שהיה בדרך הבין מהר מאוד שמשהו קורה, הסתובב וחזר, והוא כאן כדי לספר על מה שקרה. אבל הם לא. הם היו משוכנעים שהם בטוחים שם במיגונית.

"בשיחות עם שר הביטחון וראש הממשלה אמרתי שאם כבר משחררים לפי קטגוריות, צריך להביא בחשבון את העובדה שאור הוא גם אבא וגם אמא. הרי זה מכניס אותו לקטגוריה של 'שחרור הומניטרי', כמו שהתעקשו בעסקה הקודמת לא להפריד אימהות מהילדים שלהן. אי אפשר להפריד את אור מהבן שלו.

"אבל האמת היא שמבחינתי לא אמורות להיות שום קטגוריות. כו־לם צריכים להשתחרר", הוא מדגיש. "המבוגרים, הילדים, הנשים, הגברים, החיילים, כולם. אין אף אחד שיכול להחזיק שם יותר זמן מהאחר, והחובה של המדינה היא להחזיר את כולם. אני נזהר מלדבר רק על אור כי אני באמת מאמין שכולם צריכים להשתחרר. בלי יוצא מן הכלל".