בבוקר 7 באוקטובר, עוד לפני שתמונות האימה החלו לצייר את היקף הטבח, הוא עמד בחדר בשקט וארז. לתוך תיק, ששכב מוכן מתחת למיטה או במדף העליון של הארון, דחף בפיזור דעת מדים, תחתונים, גרביים ומטען, והודיע: "אני הולך".
בכל מיני בתים, בכל מיני יישובים, הסיטואציה הזו נראתה אותו דבר, וקצת אחרת. אל מול עיניים בוכות של רעיה וילדים, או בניסיון להיחלץ מחיבוק של אם, נעמד מילואימניק - צעיר או מבוגר, נשוי או רווק, עצמאי או שכיר - ובלב קצת רועד הסביר: "אני הולך להילחם למען המדינה, למענכם, כדי שנוכל לחיות כאן". זה קרה בבית שלי, כמו שקרה באותו רגע ממש במאות אלפי בתים אחרים, ממטולה ועד אילת.
אם מילואים היו עד אז שם קוד להיערכות או לסבב או לפגישה שנתית עם החבר'ה - הפעם, לראשונה, זו היתה אזעקת אמת. התייצבות לשֵם כל אותם ערכים שעד עכשיו קראנו עליהם בספרי מולדת - מלחמת עצמאות שנייה, קוממיות עם בארצו - ולמען הרגע הזה עזב כל אחד את ביתו, עבודתו, ילדיו, בני משפחתו.
המילואימניק לא בחר במדינה על פני יקיריו, הוא בחר במדינה בשבילם - ואת זה גם לחש בטלפון בכל רגעי השבירה אי־שם משדה הקרב, שאל מולם שב ואמר: "זה בשבילך".
למרות ניסיונות המדינה להעמיד פיצויים נדיבים לכל המשפחות והמשרתים מאז 7 באוקטובר, שאלת המחיר לא באמת היוותה מכשול עבור אלה שיצאו לקרב. בלי לחשב לרגע את ההפסדים - הם ויתרו על קריירה, לימודים, הישגים, ויצאו לקרב בעזה או להגנה על גבול הצפון.
לא כי לא היה להם מה להפסיד - ועוד רבות יסופר על מחיר המשפחות, על הילד שחזר להרטיב במיטה, על העסק המשגשג שהפסיד עשרות אלפים, ועל לילות ללא שינה של הוריו שהזקינו בשלושה חודשים כמו בעשור - אלא כי כשהם הסתכלו על האיומים סביב ועל עתיד העם והמדינה, הם ביקשו להבטיח את שלום העם.
הבחירה הזו לא היתה רק של 295 אלף יחידים, אלא של משפחות, הורים, רעיות, אחים וילדים שתמכו מהבית. ולא שלא היו רגעי שבירה, ולא שהפחד לא סימא את העיניים מלראות כל "הותר לפרסום". תיאורי הקרבות הדירו שינה מבתים רבים, שבהם לא ישנים כבר הרבה יותר משלושה חודשים, ומחכים שיחזור.
בכל פעם שהסתכלתי על הבית ועל הקושי, והיה נראה שאני הולכת להרים את הטלפון ולבקש שיחזור - אזעקה עולה ויורדת הזכירה שהאיום הוא לא רק על הדרום או הצפון אלא גם כאן בבית בירושלים, בתל אביב, בראשון לציון ובאשקלון.
ידעתי שבעלי המילואימניק נמצא בחזית כדי שהילדים שלי יישנו בשקט, וכך גם ילדי שדרות לעתיד לבוא. בכל שיחה הוא חזר ואמר שהמטרה היא להבטיח ש"לעולם לא עוד". הפעם גורלנו לא הופקר בידי חסידי אומות עולם ספורים, ואף אחד לא הסתיר אותנו בעליית גג. עם תיק ששכב מוכן במעמקי הארון ועם ציוד צבאי לא חדש במיוחד יצאה תנועה של מאות אלפים שכבר סימנו לפני הרבה שנים "וי" על שירות החובה, ועכשיו מודים על הזכות שנפלה בחלקם לשמור ולהגן.
באחד הבקרים, בדרך לבית הספר, כשהקריין ברדיו הודיע שוב "הותר לפרסום" וסיפר על החייל שנפל בקרב, שאל אותי בן השבע: "למה מפרסמים את זה? בדרך כלל מספרים על דברים טובים שקורים". הסברתי על גבורה ועל חשיבות ההגנה על הבית, אבל הקטן הסביר בצלילות ובתמימות שהיא כבר איננה מאז 7 באוקטובר. "האויבים שלנו רוצים למות, לא אכפת להם, אבל החיילים שלנו רוצים לחיות", אמר.
כל מילואימניק שבחר בשדה הקרב בחר בחיים - בחיי העם, הילדים וגם בחייו שלו. גם במותם, 21 הנופלים ציוו לנו את החיים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו