"אני קם בבוקר עם הכובד הזה של התקופה", מספר אשכול נבו לשיר זיו ב-"אולפן מלחמה" של ישראל היום. "כל יום כמעט אני מצליח לתת, ואז זו גם תקופה מאוד משמעותית", הוא אומר. נבו, מחבר רבי המכר "ארבעה בתים וגעגוע", "משאלה אחת ימינה", "שלוש קומות", "גבר נכנס בפרדס", שספריו תורגמו ל- 14 שפות והפכו ליצירות תאטרון בארץ ובעולם, וממייסדי "סדנאות הבית" (עם אורית גידלי), שהה בשבעה באוקטובר באיטליה עם משפחתו. בריאיון הוא מתאר את הימים הראשונים למלחמה, ואת השמחה לשוב לישראל. "אחרי יממה בארץ אמרנו טוב להיות בבית, להיות כאן עם האנשים שלך, בשפה שלך ובתרבות שלך", נבו מספר, ונזכר בתגובות הקשות שפגש בשטח, "מצאתי את האנשים היקרים לי שבורים, מפוחדים ונטולי תקווה".
כבר עם פרוץ המלחמה, עלה נבו ביחד עם אחרים במיזם "מרחב כתיבה", ונתן פתח לכותבים ולכותבות לבטא את עצמם, בימים עמוסי פחד, כאב וחרדות. "היו לי הרבה חששות לפני זה. אני לא מטפל מוסמך, איך אתמודד עם התכנים שיעלו?", נזכר נבו, "עליתי עם המון ספקות". מרחב הכתיבה התפתח, ונבו ושותפיו למיזם ממשיכים להעניק בו כלים ותרגילים לציבור הרחב. "כמורים, כאמנים, אנחנו גם לוקחים אלינו את הכאב ונותנים לו משמעות", הוא מספר.
"להיות סופר ישראלי בחו"ל זה תמיד להישאל שאלות על המצב"
בריאיון מספר נבו על תפיסת התפקיד שלו כסופר ישראלי בימי מלחמה, ועל מטרות ההסברה בעיני רוחו. עוד הוא מספר על הכתיבה ככלי טיפולי ("כל עצב שהוא קשה מנשוא, כשאתה מצליח למצוא לו מילים אתה אולי טיפה מקל על עצמך, וגם על אחרים"), על התחביב הספורטיבי החדש שאימץ, ומגלה מה המשפט שאמרה לו המורה לספרות, נעמי נרקיס, לפני עשרות שנים ונחרט בזכרונו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו