העם לא רוצה יותר מלחמות פנימיות

100 ימים שחורים חלפו עברו להם, 100 ימים הנדמים כיום אחד ארוך ואינסופי. 100 ימים שבהם חווינו עלילות שגם יוצר סרטי פנטזיה מופרע במיוחד לא היה מצליח לכתוב. נחרדנו, בכינו, צעקנו, התפללנו, נשברנו וקמנו.

ליטפנו ילד שיודע לשאול, כי התקשינו למצוא מילים שיענו לקושיותיו. נמלאנו גאווה והשתוממות נוכח גבורת צעירים ומבוגרים, נשים וגברים, שרצו להציל חיים תחת אש, ושמסתכנים למעננו בשדה הקרב. הצטמררנו מהצוואות המופלאות שדור הטיקטוק הותיר להורים, לפני שהסתער ולא שב. נמלאנו הערצה לדור המייסדים, לקשישות ששבו מן השבי בראש מורם, לקיבוצניקים שלא עוזבים את המחרשה.

צחקנו מקומיקאים עם ביצה אחת וגם עם שתיים. התעוררנו בבוקר לחרדת ה"הותר לפרסום". נפעמנו מרוח ההתנדבות שסחפה את העורף. נזהרנו יותר במילים ובחיכוכים, ודרשנו מאנשי ציבור וממובילי מחאות להפסיק להתקוטט. רובנו נתנו 100 ימי חסד להנהגה הפוליטית והצבאית.

כעת אחרי 100 ימים, מוכרחים להסתכל קדימה ולדבר על היום שאחרי. לא בעזה. אצלנו בבית. כי עזה, בכל פתרון שלא יימצא עבורה, תצליח להמשיך להכות בנו בעתיד, רק אם חלילה נכה שוב זה את זה.

ב־100 הימים הללו סיקרתי בתי אבלים ובני משפחות חטופים, בתי מלון של מפונים ובתים בשדרות של מי שבחרו לא לעזוב את העיר גם תחת אש. ביקרתי בבארי וגם נכנסתי לשדות הקרב בעזה ועל גבול לבנון. מכל מי שפגשתי, אזרחים, חיילים ובעיקר מילואימניקים, עלתה אותה קריאה עזה וברורה - לא למלחמות פנימיות, לא לשיח מקטב, לא לשנאת אחים.

די להתלהמות

באופן המוזר ביותר, ברשת ועל המסך, נותרו מעט אנשים שהמשיכו לפזר שנאה ולפורר אותנו מבפנים. אבל בעולם האמת, כאן על הארץ, ובטח בזה שהלכו אליו גיבורים, אחים לנשק באמת שמסרו את הנפש, התגלו רק אנשי שלום.

גם בין נציגינו בכנסת בכל המפלגות נותרו מפלגים ומתלהמים. קולם התעצם בזכות תקשורת שתחביבה להעצים ולנפח, ולעיתים לתלוש מן ההקשר אמירות קצה או פליטות פה - וכך נעכרת אווירת החסד שנוצרה כאן.

הייאוש, התבוסתנות והאשמת האחר בכל צרתנו צפויים להתגבר ככל שיחלפו הימים. כדי שהאווירה הזו לא תפורר את החברה הישראלית ותשפיע על תוצאות המלחמה, ממשלת ישראל צריכה להתחיל לשרטט איך ייחקרו מחדלי העבר, הן ברמה הצבאית והן ברמה המדינית, ובעיקר להבהיר מתי יתקיימו בחירות לכנסת ישראל. לא טוב לקיים בחירות תחת אש, אבל המלחמה לא תקבל תמיכה ציבורית רחבה אם הרושם שיתקבל הוא שהמלחמה נמשכת כדי לעכב את הבחירות. לכן צריך לקבוע תאריך גם אם הוא יהיה בעוד שנה.

הוותק לא קובע

בכל מקרה, לפני יציאה לבחירות, אם יוקדמו, צריך לאמץ את הצעתו של חגי לובר, ששכל את בנו יהונתן הגיבור בעזה. לנסח אמנה חברתית שיקדמו משפחות שכולות מכל המגזרים, שתגדיר את גבולות השיח. אמנה שתקרא לא לחסימת כבישים, ולא לעימותים עם מפקדי צה"ל, לא לתג מחיר, ולא לסרבנות, ולא לתקיפה ולביזוי נבחרי ציבור. על האמנה יידרש לחתום כל מי שרוצה לייצג את העם הטוב הזה בכנסת.

גם בין נציגינו בכנסת בכל המפלגות נותרו מפלגים ומתלהמים. קולם התעצם בזכות תקשורת שתחביבה להעצים ולנפח אמירות קצה או פליטות פה - וכך נעכרת אווירת החסד שנוצרה כאן

הייתי מוסיפה לזה גם חוק שמגביל את גיל המועמדים לכנסת. רק בני 44 ומטה (אני כבר מעל...) יוכלו להיבחר. הגיע הזמן לתת לצעירים להוביל, להכניס את רוח הגבורה והאחווה שלהם לכנסת, ולהיפרד מהפוליטיקאים הישנים שבויי הקונספציה. מאחר שאין סיכוי שחוק כזה יעבור, מוטב יהיה אם הפוליטיקאים הוותיקים מימין ומשמאל, כמו גם קציני הצבא הבכירים, יפנו את הדרך לדור הצעיר. ניסיון וותק הם נכס חשוב, אבל הם לא סייעו לנו ב־7 באוקטובר.