סלח לי אבי כי פילגתי: האשמת השיסוע היא הטרנד הנוכחי, אל הקונספציה עוד נגיע - מתישהו

אז הטרנד הנוכחי הוא להאשים את הפילוג בטרגדיה. ערב יום ה־100, זו אולי התובנה העיקרית שקיבלה מעמד של מוסכמה חברתית שאין לערער עליה. אם מנצחים ביחד, אז מפסידים לחוד. וכנראה שהיינו יותר מדי לחוד.

הקונספציה, בכל הכבוד לה, משנית בחשיבותה. היא איומה ונוראה ונחקור ונתחקר, אבל היא רק קונספציה. עובדה. חיינו בצילה הרבה שנים. שרדנו יותר מעשור. האויב היה אותו אויב, המחדלים אותם מחדלים. כל הזמן הזה גילינו חסינות. אבל אף פעם לא היינו מפולגים כמו בשנה שקדמה למתקפה. וזה הנתון, הפקטור הבודד, ששינה את התמונה.

אני לא רוצה, כמובן, לזלזל בניתוחים המודיעיניים. איש חכם שאני מעריך את דעתו הראה לי באותות ובמופתים איך אויבים מבחוץ קוראים את המפה החברתית בישראל, עוקבים אחרי המתחים הפנימיים, ומחשבים מתי אנחנו פגיעים מספיק.

בשיחות ובפרשנויות עולה נאום "קורי העכביש" של מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה, משנת 2000. הכוח הצבאי של ישראל עצום, הוא אמר אז, אבל החברה הישראלית חלשה. בדיעבד, כנראה, אנחנו רוצים להבין שהוא התכוון ל"מפוררת" או "מסוכסכת". אבל נסראללה התכוון למשהו אחר: לכך שהחברה הישראלית נהנתנית, מפונקת ונטולת מוכנות לספוג עוד טרור, מלחמה, ושכול. אבל מה הוא מבין.

ואני גם לא רוצה להכחיש שהתמונות שראינו בשנה האחרונה אינן מלבבות במיוחד, ובטח שלא משקפות אחווה ונחת. אין בכלל ספק גם שמאבק פוליטי משקף קיטוב פוליטי, וכשהמאבק מסלים - הקיטוב מחריף.

אולי סוף־סוף מותר להודות, שמאחורי המחאה נגד הרפורמה, עם כל חסימות הצירים ואיומי הסרבנות - עמדו לא רק התנגדות למהלך שלטוני, אלא גם סנטימנטים רחבים ביחס לקבוצות החברתיות שהממשלה מייצגת. למשל החרדים שצריך להעלות על מריצות, החרד"לים שהכתימו לגנץ את הדגל, המתנחלים שאלימותם היא הסכנה האמיתית לישראל, והביביזם כולו, שאותו יש למוטט. יחד עם הביביסטים, כמובן.

בתהלוכה לקנוסה

כל כך יוקדת האמונה שהמריבה בינינו היא זו שהביאה עלינו את האסון, שיש כבר מי שנחלצים להתנצל על חלקם בליבוי הפילוג. חברת הכנסת גלית דיסטל־אטבריאן עשתה זאת בראיון טלוויזיוני לליאור קינן בחדשות 13. וידוי נוכח פני האומה. לא זחילה על הברכיים בשלג, אבל עדיין הליכה הגונה לקנוסה.

אני מעריך אותה על הכנות, על הפתיחות, על הושטת היד. אבל כמה צפוי היה שיד מושטת לא פוגשת לא יד, לא אחות ולא תודה. להפך. מבין אלה שטרחו בכלל להגיב, אחד קרא לה לבטא את הבעת החרטה במעשים - ולהתפטר מהכנסת, ואחרת כתבה שעד שלא תפעל להדחת נתניהו - מילותיה יישארו חסרות ערך.

זה רק מרמז שחלק גדול מתזת הפילוג הגדול לא נועד לאחות קרעים - אלא לסמן אשמים. ויש כמה ששמם זוהר למרחוק, למשל ד"ר אבישי בן חיים. באחד העיתונים כתבו שאין מקום לסחורתו בטלוויזיה אחרי 7 באוקטובר. שמו עולה תדיר אחד מסוכני הפילוג הגדולים. הנה לכם כבר שני אשמים באסון. האלוף חליוה? כסף קטן. מי צריך ועדת חקירה.

אני חושב שאפשר כבר לנחש מי יהיו הבאים בתור, ולכולם יהיה מכנה משותף: הם מגיעים מאזור חיוג פוליטי שמגלה אמפתיה לליכוד, לנתניהו, ולמחנה הלאומי. בפרט אם שמם מתחרז עם "ביביזם". וזה, אגב, לא דבר חדש: הם נחשבו לסכסכנים גדולים עוד לפני המלחמה. במה התבטאה סכסכנותם? הם ליבו שנאה נגד אליטות מדומיינות, שחררו שוב ושוב את השד העדתי מהבקבוק, המציאו את "ישראל השנייה" ואז שיסו אותה ב"ישראל הראשונה".

וכל הזמן הזה, אנשים תמימים, טובי לב אך פשוטי מחשבה, לא ידעו שהאויבים האמיתיים הם החרדים, המתנחלים, החרד"לים והביביסטים, והם פסעו כעיוורים, כעדר נטול חשיבה, כשבתאים אוחזי דרבוקות, אחר אשפי הסכסוך הלזים. וכך התפוררה החברה הישראלית, שוסעה וקוטבה ופולגה ללא תקנה. ומעבר לגדר צפו בנו, וחיככו ידיים בהנאה.  

שתיים, שלוש, פ-לג!

אני כמובן לא מכחיש סכסוך, ובטח שלא אוהב פילוג. אבל עם כל הכבוד, מסכסכי ישראל לא עשו הרבה מעבר להצבעה, טריוויאלית למדי, על הדרה שיטתית ממוקדי כוח, על חסמים תרבותיים שעומדים בפני קבוצות שונות ועל שליטה הגמונית במערכות מעצבות תודעה. הם בעיקר שפכו אור על יחסי כוח שעובדים לטובת קבוצות מסוימות - שאינן מקבלות בשמחה את התעצמותן של מי שפעם נהגו לראות בהם "שוליים" או "אחרים" - כמו מזרחים בפריפריה, כמו חרדים, כמו מתנחלים.

אלה באמת לא תיאוריות רדיקליות וחתרניות במיוחד - הן פשוט ברחו להן מספרי הסוציולוגיה לג'ונגל הפרוע של השיח הציבורי ויצרו תודעה חברתית. היש איום גדול יותר מזה על האליטות?

ובדיוק כפי שהאשמת הקולות הביקורתיים בליבוי שנאה ושסע נועדה לדכא, להשתיק, להפליל את מי שמאיימים על הסדר החברתי, כך גם האשמת השסע באסון 7 באוקטובר הוא אמצעי להשתקת הביקורת על הניהיליזם שתרם גם הוא לאסון. זה מתחבר, בנגיעה רפה, לפליטת הפה על "אישה משדרות ומאופקים" שלא תגיד לצבא מתי עוברים שלב בלחימה. זו שוב השכבה העממית הזו שעושה צרות בצמרת.

כמה נוח שהאשמה רובצת שוב על "ישראל השנייה" ועל דובריה שיצרו פה סכסוך שהזמין את חמאס לטבח סדיסטי. זה נכון, היו פה איומי הסרבנות של יחידות העילית, השוט הכלכלי של האליטה הפיננסית, קריאות המרי של האליטה הביטחונית. היתה פה הנהגת מחאה שפמפמה כי עוד שנייה הממשלה תגלה שאין לה צבא. את כל זה יחיא סינוואר לא הספיק לראות; הוא פשוט היה שקוע בספר של אבישי בן חיים.