רגע לפני השחרור מהמילואים, התחקירים, הזיכויים, והרגע שייקח להתרגל אלי שוב (בבית) כמילות השיר - זה זמן ההרהורים. המלחמה לא הסתיימה, רק שירות המילואים שלי עומד להסתיים. הסכנה למדינה לא חלפה, וכך גם הצורך להגן עליה. הדבר היחיד שהשתנה הוא נקודת המבט. אנשי המילואים שיצאו ויוצאים מהמלחמה חוזרים לעולם אחר מזה שהכירו.
לוחמי צוות הקרב של חטיבה 7 וצוות הקרב של חטיבת גבעתי בחאן יונס \\ קרדיט: דובר צה"ל
ארצי שינתה את פניה. היא התבגרה בשבת אחת, הזדקנה, החכימה. בעיניי היא יפה הרבה יותר, כואבת ומפוכחת הרבה יותר. ובעיקר היא דורשת מאיתנו להתמקד. להבין שהחיים פה כרוכים בנכונות לשלם מחיר.
בשעה שהדברים האלה מתפרסמים, אני כבר אחרי המשימה האחרונה שלי בסבב המילואים הנוכחי. אני ופקודיי זכינו לקחת חלק במלחמה, להכיר את הישראלים הכי יפים שיש, לחוש את הרוח הגדולה של העם הזה, וגם יצאנו בשלום.
ביום שני השבוע זה הדהד אצלי בחוזקה, חדר את מעטה השריון האוטומטי שנדרש מאז תחילת המלחמה. רגע אחרי סיום סריקות בשטח פתוח (המקצוע החדש שלי בחודשים האחרונים). אחרי יציאה מאזור מרכז הרצועה התקשרו לעדכן אותי שיונתי בהט, סמח"ט חטיבת צנחנים במילואים, וחבר מהמושב, נפצע קשה. לצידו נפצע איתמר מהחפ"ק שלו, מנכ"ל חברה באזרחות.
בתמונה האחרונה לפני הפציעה אנחנו שותים קפה בפינה שלהם במגנן, קפה של רוגע בין משימה צבאית אחת לשנייה. השמש בשמיים, מזג האוויר מצוין, לא חם מדי ולא קר. השיחה בינינו היתה על כל מה שאפשר: מה יהיה ביום שאחרי, מי מספר אותם בחפ"ק, ומתי ההחלפה.
אף אחד לא התלונן על ריח הזיעה מההליכה או שלא שטפנו כלים, רק שיחה של סוף משימה אחת מני רבות. נפרדנו לשלום, וזמן קצר אחר כך הם נתקלו במחבלים. יונתי איבד הרבה דם. התושייה של האנשים שאיתו, כולל אחיו הצעיר נדב, שמשמש כמפקד בכוח הניוד החטיבתי, פרמדיקית צעירה ומעולה מצפרירים ומסוק שנחת בזמן, הצילו את חייו ואת חיי איתמר.
אחרי הידיעה על יונתי הגיעה הידיעה על עידן עמדי, חבר ודמות מופת ציבורית. עידן הוא מסוג האנשים שתמיד נרתם לכל גחמה שיש בה עשיית טוב. בפעם הראשונה שהסכים לבוא איתי היה זה ערב לכבוד חידוש הקיבוץ כרם שלום. לי היה רעיון להרים יום מתנדבים, ועידן היה האמן היחיד שהסכים להגיע כל כך רחוק.
אני מתאר בפירוט יחסי את ההיתקלות של יונתי לא רק בגלל סיום המילואים והעובדה שמהשבוע אחזור לדבר כאזרח ולא כקצין במילואים, אלא מכיוון שהמלחמה בנויה מהרבה מאוד רגעים כאלה.
אח שמציל את אחיו, אירוע שיכול להתרחש רק כאן, פרמדיקית צעירה שמגלה יותר תושייה מכל הגברים שסביבה. כוכב נערץ שמחליט לעזוב הכל ולצאת למילואים. מנכ"ל מוצלח שנמצא בחפ"ק שלו. הרגעים והאנשים - זו המורכבות של המלחמה הזו. אין בה שחור ולבן כמו שהיינו רוצים, אלא רק מאמץ סיזיפי, עוד מנהרה ועוד שטח; עוד חיסול של מחבל ועוד מפעל רקטות שמוצאים.
רוב הזמן שקט והשמש בשמיים, או שיש גשם כמו השבוע. בקרב, בהתקפה, בתנועה רגלית או רכובה. רוב הזמן פוגשים את עם ישראל. שותים, אוכלים, מדברים על החיים. ככה זה כשמלחמה נמשכת כל כך הרבה זמן והאויב פחדן. ואז לפעמים זה משתנה בבת־אחת.
זו פעילות מסוכנת שגובה מחיר כבד, אבל השקט והקיפאון כפי שלמדנו לפני המלחמה מסוכנים יותר. אני מבין שיש אכזבה מסוימת בגלל גודל הצהרות הפוליטיקאים. זה לא משנה את ההישג העצום שיש בחברה שלמה שמתגייסת מתוך ערבות הדדית. זה לא משנה את הצורך להשלים את העבודה ולאפשר ביטחון.
בכל אופן, ביום שני המלחמה הכריחה אותי, וכבר לא היתה ברירה אלא לחשוב על המחיר. וזו בדיוק הנקודה שכדאי להמחיש - מי שנפצע, אלה המוכרים ציבורית ואחרים, מבינים היטב מה המחיר. הם אנשים מבוגרים, בעלי משפחות וחיים טובים באזרחות. רובם אנשים מוצלחים שבוחרים מרצונם החופשי, מתוך אמונה גדולה בצדקת הדרך, להסתכן. הם מתגייסים כדי שלאזרחי ישראל יהיה בטוח ושקט - לא למען ממשלה, אלא למען המדינה. הם מסתכנים כדי שחוסר האונים של 7 באוקטובר לא יחזור.
יונתי, איתמר (שאיתו הספקתי לדבר אחרי הפציעה), עידן שעם ישראל מכיר, ועוד המון אנשים טובים שאני לא מזכיר - להם ולשאר הפצועים חשוב מה מתרחש בבית. הם שם בגלל עם ישראל. אחדות, אחריות, הפוך לשיח שמפורר אותנו מבפנים. והאנשים בבית, כולל אותי - החל מבעוד זמן קצר - תפקידם היחיד הוא לתת רוח גבית לממש את המטרה המשותפת הזו. לא לפורר אותנו משום כיוון בשם הישג פוליטי זניח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו