"גם אנחנו במילואים": נשות המילואימניקים מתמודדות עם חסרונם של בני זוגן שגוייסו למלחמה

נשים רבות חלמו במשך שנים על הקמת עסק עצמאי משלהן והצליחו להגשים את החלום, אלא שאז הגיעה המלחמה ובני הזוג שלהן גויסו למילואים.

יותר מ־17 אלף נשים, בעלות עסק עצמאי, מצאו עצמן ביום אחד עם בן זוג שגויס למילואים ועם הדרישה לתמרן בין הבית לבין העסק. הן אינן יכולות לקחת חופשה בתשלום או ימי מחלה. העסק כולו, המשך תפקודו ותפעולו, שמירת המוניטין שלו, נמצא על הכתפיים שלהן והמחיר שהן משלמות כבד.

רוב העסקים העצמאיים נסגרים בתוך שלוש שנים מיום הקמתם, ומתחילים להיות רווחיים רק בשנה החמישית לקיומם. בעקבות המלחמה צפוי מספרם לעלות עוד יותר כאשר עסקים נוספים ייסגרו, אם לא נסגרו כבר. כפי שפרסמנו ב"ישראל היום" בשבוע שעבר, בסקר שערך "מאגר מוחות" עבור "נלחמות על הבית - פורום נשות המילואימניקים", בקרב 1,246 נשים שכירות ועצמאיות שבני הזוג שלהן במילואים, דיווחו 91% מהעצמאיות על ירידה בהיקף העבודה וההכנסות.

בסקר נבדקו כאמור השלכות המלחמה על נשים שכירות או עצמאיות. 78% מכלל המשיבות דיווחו על ירידה בהכנסות משק הבית מאז יציאתו של בן הזוג למילואים, מתוכן 46% דיווחו על ירידה של בין 2,000 ל־10,000 שקלים, ואילו 10% דיווחו על ירידה של יותר מ־10,000 שקלים. למלחמה ולהיעדרו של האב יש השפעה עמוקה על המצב הנפשי הן של בנות הזוג והן של הילדים. בסקר שנערך הסכימו 98% מהנשאלות כי בחודשים האחרונים הרגישו עצבות או אומללות, ו־79% דיווחו על שינויים לרעה במצבם הנפשי של הילדים מאז שבן או בת הזוג יצאו למילואים.

שגית בכנר מגבעת ברנר, אם לשלושה וממובילות פורום נשות המילואימניקים, היא יועצת ארגונית שהקימה עסק לפיתוח משחקי קופסה וסדנאות מקוריים. 2023 היתה אמורה להיות שנת הפריצה של העסק החדש שלה. כשילדה את בנה הקטן לפני שמונה חודשים, היה זה בעלה מתן שלקח חופשת לידה כדי שהיא תקדם את העסק החדש שלה. אך אז פרצה המלחמה ומתן גויס במסגרת תפקידו כלוחם בחטיבה 55 של הצנחנים, וכבר יותר מחודש שהוא בתוך עזה.

"לפני המלחמה היינו עם סדנאות סגורות חודשים קדימה ומשחק נוסף בתהליך פיתוח, והכל פשוט נעצר. שנה וחצי של עבודה ירדה לטמיון. אני עם הילד הקטן בבית, לא מסוגלת לפתח את המשחק. זה דורש עשייה וחשיבה - ואני לא שם. הראש עסוק בפחדים ובדאגות איך אני אשרוד את היום־יום. הילדים בוכים ורוצים את אבא שלהם. גם בעבודתי כיועצת ארגונית נשארתי עם 20% עבודה", היא אומרת. המענק שהיא אמורה לקבל מהמדינה לא יכסה את ההפסדים שנגרמו לה כעת ובעתיד.

בתחילת השבוע אישרה הממשלה את הפעימה הראשונה של מתווה הסיוע למילואימניקים הכולל מענקים כספיים לעצמאים. נשות המילואימניקים העצמאיות נותרו מחוץ לו. ״בסופו של דבר אנחנו תא משפחתי אחד ויש פגיעה גדולה בעצמאיות שבני הזוג שלהן במילואים. אין סיבה לעשות הפרדה בין מילואימניק שהוא עצמאי לאשת מילואימניק שהיא העצמאית״, אומרת שגית.

עם הילדים 24/7

יסמין אלמוג־סטריק, תושבת ענתות, היא נטורופתית וסטודנטית לתואר שני בפסיכותרפיה שמלווה מתמודדים עם מחלות כרוניות. לפני כמה שנים פתחה קליניקה והחלה לקבל מטופלים. ב־7 באוקטובר בעלה, אורי, גויס לשירות מילואים בשומרון, ומאז הוא מגיע מדי פעם לביקורים של פחות מ־24 שעות. בשבועות הראשונים היא היתה עם הילדים בבית.

"קיבלתי לא מעט פניות בתקופה הזו, אבל הייתי עם הילדים 24/7 ולא יכולתי לקבל מטופלים בבית. גם כשהם כבר חזרו למסגרות, לא יכולתי לקבל מטופלים אחר הצהריים כי הילדים היו איתי, וגם לא בימי שישי, כי המסגרות לא פעלו".

"לא יכולה להיעלם"

יסמין מספרת שההיעדרות של בעלה השפיעה מאוד על מצבם של הילדים. "הוא דמות משמעותית עבורם, וזה ניכר בחוויה שלהם ובהתנהגותם, ואני חייבת להיות איתם מאה אחוז. אני לא יכולה להיעלם להם אחר הצהריים לקליניקה כי הם בחרדה גדולה. הנפח העיקרי של העבודה שלי היה בשעות אחה"צ ובימי שישי, והכל פשוט התאדה. אנשים פונים אלי, ואני אומרת להם שאני לא יכולה להתחיל איתם תהליך כי אני צריכה להחזיק בית לבד עם כל המשמעויות של זה".

גם במקרה של יסמין, המענק שקיבלה מהמדינה, בסך 2,000 שקלים, בשל הנזק שגרמה המלחמה לעסק לא כיסה את ההפסדים שנגרמו לה. "הפיצויים האלה זה פשוט בושה, אין מילה אחרת. מקליניקה משגשגת, שעבדתי מאוד קשה כדי לבנות אותה, הגעתי למצב שאני לא מכניסה כלום כבר כמעט שלושה חודשים", היא אומרת. "אני מצפה מהמדינה שתכיר בכך שנשות המילואים נמצאות בחזית. הן לא העורף, הן אלה שמחזיקות את הכל. גם אני במילואים כבר יותר מ־90 יום. לא קיבלתי פיצוי על כך שאני לא יכולה לעבוד, כי בעלי במילואים והעסק שלי בקריסה בגלל זה. אנחנו צריכות את העזרה של המדינה עכשיו - לא בעוד כמה חודשים. אני מרגישה שאנחנו שקופות וזו חוויה מאוד קשה".

גם העסק המשגשג של הדסה יצחק שרת, תושבת ירוחם ואם לשלוש בנות קטנות, נפגע אנושות במלחמה. בעלה יניב, קצין בקומנדו, נמצא במילואים מאז 7 באוקטובר וכבר יותר מחודשיים שהוא בתוך עזה. הדסה היא הבעלים של "זואק", סטודיו לאמנות מרוקאית המשמש גם מרכז תרבות ותיירות. "בשגרה עברו אצלנו מאות משתתפים בחודש. מתחילת המלחמה היקף הפעילות שלנו צנח בכמעט 100%. אין פעילות קבוצתית, אין פעילות תיירותית, ההכנסות נעצרו כמעט לחלוטין, אבל יש לי עדיין הוצאות על העסק - שכירות, ארנונה, ביטוח לאומי", היא אומרת.

"בעולם היזמות צריכים במצבים כאלה להרים ראש, לחשוב באופן יצירתי ולפעול בכיוונים שונים כדי שהפעילות העסקית לא תיעצר. אבל במציאות שבה יניב נמצא בעזה והראש והלב איתו - זה לא מצב שאת יכולה להיות יצירתית, גם מבחינה נפשית ובטח כשאת צריכה לדאוג לבריאות הנפשית ולחוסן של הבנות הקטנות שלך. אין לי באמת אפשרות לפרוץ עם דברים חדשים".

המענק שקיבלה מהמדינה כיסה בקושי חלק מההוצאות. "שילמתי אלפי שקלים למדינה בכל חודש, אבל בתקופה כזו מאתגרת, כשבעלי בחזית, אין לי זכויות בכלל. אני לא יכולה לצאת לחל"ת, או לקבל ימי מחלה. אין הטבות והקלות לנשות המילואים, כאלה שיעזרו לי להמשיך להניע את הגלגלים העסקיים ולשמר יציבות כלכלית ומשפחתית. ב־7 באוקטובר היה ברור ליניב ולי מה המחיר שאנחנו כמשפחה צריכים לשלם כדי שכל החברה שלנו תחזור לחיים בטוחים.

לא היה לנו ספק שיניב יהיה שם, ואנחנו כמשפחה נהיה חזקים ונשלם את המחיר הנדרש. את החלק שלנו בחוזה החברתי אנחנו מקיימים. אני מצפה שגם המדינה תקיים את החלק שלה בחוזה הזה ותדאג לנו".