להוציא מהלקסיקון את המילה "כיבוש": השנאה היוקדת בין קבוצות שונות בעם ישראל היא שהביאה עלינו, בין השאר, את 7 באוקטובר ואת המלחמה האיומה, שעוד מתנהלת ומתישה את מה שנשאר מאיתנו.
מפגינים פרו פלשתינים מתפרעים סמוך לביתו של נשיא איפא"ק
מומחים למזרח התיכון תיווכו לנו, הישראלים, את האופן שבו חמאס יושב ומחכך ידיו בהנאה כשאנחנו אוכלים זה את זה, ולא שמים לב שהדחפור העזתי אוכל את הגדר של העוטף.
המשחית מושחת
העם שהתעשת מהר וההנהגה שלא התאפסה על עצמה עד עצם הדף הזה, מאפשרים לגלוש לפינות המוכרות בלי רגשות אשמה: תכף נחזור לשנוא שמאלנים, מתנחלים, חרדים, ותתי־קבוצות כגון קפלניסטים, גושניקים, ועוד.
במסגרת גבולות השיח שכדאי להציב מחדש, וכדי להתקדם לכיוון פחות רגשי ויותר מדעי שישקלל את לקחי 7 באוקטובר - אני מציעה להוציא מהלקסיקון את המילה האהובה "כיבוש".
תועפות של מילים גויסו כדי לתרץ את השנאה האינטואיטיבית הישראלית לכל מי שלא נראה, חושב, מתנהג כמוני וגר בדיוק בשכונה שלי, או שמא - גר בדיוק בשכונה שלי, ואיך הוא מעז לבוא לפה אם הוא לא מדבר כמוני.
נדמה כי מבין כל המילים, ל"כיבוש" יש הכי הרבה כוח. אלוהים לא נמצא בעין המריבה, כיבוש כן.
המילה הזאת הלכה והתאבנה עד שהפכה לסלע המחלוקת בין הימין לשמאל, כאילו שלא רבו פה לפני 67', כאילו שהפנקס האדום והפנקס הכחול לא הוכרו כעילה מספקת לתיעוב, כאילו קופת חולים כללית או לאומית לא רמזו לאיזה מחנה את משתייכת והיו קו שבר מחנאי סמוי.
לפני שהיה כאן ביבי, שפעם פילג את העם וכיום מאחד אותו סביב ההסכמה הרחבה שמדובר בראש ממשלה כושל, המריבות בין הימין לשמאל הגיעו ישר לכיבוש, ולא עצרו בתחנת הביניים נתניהו.
גם היום ויכוחים אידיאולוגיים מגיעים לשם. 7 באוקטובר מחייב את השיח הישראלי להיפרד מהמילה האהובה כיבוש ולהסתכל למציאות בעיניים.
רוצים לשנוא מתנחלים? סבבה. אפשר להמציא המון סיבות, הם גם גרים רחוק אז קשה יהיה להזים אותן, כשהפילטר היחיד להיכרות הוא הלוויות במהדורה המרכזית. אבל בסוף כל משפט בעברית שמבכה את הכיבוש, מתחבא פליט פלשתיני דור 4 שמאמין שאין למדינת ישראל זכות קיום.
אירועי 7 באוקטובר מבהירים שאם למדינת היהודים אין זכות קיום - גם ליהודים אין.
בישראל מתקשים להירדם כי אנחנו מחכים לחיילים ולחטופים, וכי בטלוויזיה נחשפים עוד חומרי גלם מזוועות העוטף. בעולם כבר מזמן צורכים את הסרטים שעזה משווקת.
הכיבוש הוא התירוץ שפעם סיפקנו לעצמנו לנוכח הטרור. נלחמים בנו בגלל הכיבוש, אמרנו וחשבנו על 67'. אבל הטרור חשב על 48'. גבולות השיח שלנו מקבלים שהתנחלויות הן שטח כבוש, כל השאר דמגוגיה. אבל בעזה לא מתעניינים בגבולות השיח.
האקס המיתולוגי
כיבוש זה התירוץ שהעולם נותן לעצמו כדי לישון בלילה, אחרי שצפה בסרט הזוועות. אם דבקים בנרטיב שלפיו רק הכיבוש משחית, אפשר לעצום עיניים גם מול ההבנה שהטבח אצלנו הוא סנונית לקראת הצפוי לעולם המערבי.
האמונה בכיבוש הולכת יד ביד עם האמונה בחזון הפליטים, דור שלישי ורביעי שבוחר לשמר את אי־יצרנותו וחי מקצבאות שגופים נאורים מכל העולם נותנים, כדי להשקיט את רגשות האשם שלהם ולשמר את השנאה הפשוטה ליהודים.
ג'לאל בנא כתב בעיתון זה ששום מדינה ערבית בעולם לא מעוניינת לקלוט את העזתים כדי לא לפרום את אתוס הפליטים והכיבוש, ומפני שהפלשתינים הפכו לחברה אלימה ונצלנית.
כיבוש זה ג'וקר שמאפשר לכל המעוניין לשקוע בתרדמת, ולא להתחבר לנרטיב היהודי. כשמוציאים את ה"כיבוש" מהנרטיב הפלשתיני, לא נותר דבר.
נדמה כי ישראל שבויה בקונספט של אישה ברומן רומנטי, שחושבת שיפה לה להיות קטנה ואבודה. אבל זה לא יפה יותר, לא חכם, הוכח כלא יעיל, ובעיקר - לא תואם תקופה. ממש כמו מה שנהיה מהמילה כיבוש.
המודע והתת־מודע כמהים להתאחד סביב ההכרה בכך שהכיבוש הוא טרמינולוגיה ששייכת ליחסים עם אקס לא רלוונטי. הציונות לא נולדה ב־48'. נחשו מה, גם אנחנו ילידים.
ערבים ישראלים או פלשתינים שממשיכים לספר על העוול שנגרם למשפחותיהם כאשר נטלו מהם את כרם מהר"ל, רמת אביב, קטמון, עין הוד, ועוד - ממליצה לאמץ טרמינולוגיה פחות אורתודוקסית ואת האופן שבו השמאל מתייחס בביטול ליחסים המסורתיים של העם היהודי עם שילה ובית אל, שהיו הרים קירחים בבוא המתנחלים לכובשם.
לחלופין, ניתן להדפיס ולמסגר את אחת העצות החביבות עלי מהאינסטגרם: "אם את באמת אוהבת אותו - שחררי אותו". כאילו, באיזה עולם חמולה שלמה מסתובבת עם מפות של נכס מתפורר בגליל ששכן באקס־טריטוריה, 75 שנה אחרי שהוקמה שם מדינה יהודית שהוכיחה שאפשר לעשות מהשממה הזאת משהו?
המשפחה משתיתה את חייה על התקווה לשוב לאותו בית, אף שצאצאיה מזמן בנו בתים אחרים ממש באותה מדינה "כובשת", ומתייחסת בסלחנות לטבח אכזרי של תושבי אותה מדינה כי היה כאן "כיבוש".
לחיות בשכנות לנכס הישן זה אחלה. להמשיך לרצות דווקא אותו ולהאמין באלימות? סליחה, זה היה המסמר בארון ה"כיבוש". צריך למצוא ערכים אחרים לריב בשמם או מושא אחר לרחמינו.
עד 7 באוקטובר גם בישראל האמינו ש"כיבוש" הוא תירוץ הגיוני - וכואב - לרצח של יהודים. מתנחלים, לדוגמה. האם נחזור לאותה נקודה?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו