כהורים לשמונה ילדים, שגם מחזיקים בקריירות תובעניות, נראה כי יניב ותאיר המציאו תיאור חדש למושג "לג'נגל". כשאחד מהם בדרום, השני נשאר במלון, עובד דרך הזום ודואג שכל הצאצאים ילכו למסגרות החינוכיות, ירדו לארוחות וייכנסו למיטה בזמן. הקושי, מבחינתם, הוא אחר.
"קשה לנו עם המהפך מהצד שנותן ועו שה חסד, לצד המקבל", אומר יניב. "הנתינה שאנחנו מקבלים עטופה באהבה, אבל זה לא בריא לאורך זמן. פתאום אני מתלהב לקבל דברים, ואני לא כזה. אני יכול לקנות לבד". עם קשיים כאלו אפשר להתמודד.
"נכון, הפגיעה היא בעיקר בילדים ובחינוך. הם לא מפוקסים והמסגרות לא מסודרות. לרבים בקהילה שלנו אין טלוויזיה כחלק מתפיסה, ואנחנו מווסתים זמני מסך על המחש - פה זה לא קורה. יש טלוויזיה בחדר וכולם התמכרו לבוב ספוג, אפילו המבוגרים. אני צוחק עכשיו, אבל זה מוציא מאיזון".
לביא, תלמיד כיתה ח': "אנחנו לא לומדים הרבה ובית הספר הפך למקום מפגש עם חב רים. אני מנסה ללמוד, אבל החלק הזה אבד כמו בקורונה. אני חושש שיהיו לנו בעיות בקבלה לישיבות. אולי יתחשבו בציונים או שיעדיפו את התעודות משנה שעברה.
"מלאכי אומר שעכשיו הוא יודע להעריך את הבית. אנחנו במלון מפנק, ויש פה שפע, אבל לפעמים אתה רוצה דברים אחרים", מספר יניב. "נריה נמצאת בשירות לאומי וכשהיא מגיעה למלון אין לה את השקט שלה. העוגן שנקרא 'בית' לא קיים כרגע. עם זאת, יש לי תקווה כי אני רואה את האח דות במדינה. יש לי חברים עם מגוון דעות ואני מרגיש שהקיבעון השתחרר. לא משנה אם אתה שמאלני או ימני, כולם מבינים מי האויב ושהזהות שלנו חשובה. במשך שנים הרגילו אותנו לפלגנות, אבל זה היה נוח רק לבעלי אינטרסים".
