משפחת ברט חווה כרגע פילוג זמני. עידית שוהה במלון עם שני הבנים הקטנים, דביר ואיתמר, ובעלה איציק נותר ביישוב כחבר כיתת הכוננות. אליו הצטרפו הבנים - גלעד, יאיר ולביא – שהתנדבו לסייע לחקלאי העוטף בפריסת צינורות השקיה. הבת, מוריה, נמצאת בשירות לאומי. רק כשאיציק אינו תורן מתאחדת המשפחה בהרכב מלא.
"גם ככה הילדים בישיבות ולא שוהים הרבה בבית", עידית מכילה את הסיטואציה המור כבת. "אני רגועה כשהם בעשייה ולא שוהים בבטלה. הילדים רגילים לצבע אדום, יודעים להיכנס למיגונית או לשכב על הקרקע, וחוץ מזה צה"ל נמצא עמוק בתוך עזה. גלעד בדיוק סיים ישיבה גבוהה ובוער לו כבר להתגייס. משפחתי כרגע במילואים ארוכים וזה המצב".
לא קשה לך?
"אני אוהבת שקט. אין לי בעיה לשהות בחדר במלון ולפגוש חברות בחדר האוכל. אני לא אוהבת את השאון של העיר, ורק בשביל הילדים אני מטיילת איתם בירושלים. אני לא בודקת כל הזמן היכן נפגעתי מהפינוי ומחפשת רק את היתרונות. למשל, אני לא צריכה לבשל ולא צריכה לשבור את הראש כל יום מה אכין לשישה ילדים.
"בעיניי יש גם יתרון בכך שבשבת השחו רה לא הבנו את עוצמת האירוע. הטלפון היה פתוח, אבל לא חיטטתי באינטרנט כדי לשמור על עצמי, כדי שלא אבהל ואבהיל את היל דים. רציתי שתהיה לי היכולת להרגיע אותם.
"אנחנו נמצאים ליד קיבוץ בארי, והמח בלים היו 300 מטר מהגדר שלנו, אבל לא חדרו לבתים. שני מסוקים שהורידו לוחמים עבור בארי נחתו אצלנו והגנו עלינו. זו שמי רה מלמעלה. היום, לפעמים, אני חושבת מה היה קורה לו המחבלים היו נכנסים למושב, אבל אני מסיטה את המחשבה. במושב רוצים לעשות מסיבת הודיה, תפילת הגומל, השאלה אם כקהילה או כפרטים".
