כשמשפחת סוויסה בחרה להתגורר בקיבוץ יפתח שבגליל העליון, זה היה בשל הנוף הנדיר ביופיו והקהילה המחבקת. אך עם הפנורמה הירוקה הגיעו בעסקת חבילה גם קרבה של כקילומטר לגבול הצפוני ומראה של כפרי לבנון. "אנחנו רואים את הבתים בלי משקפת ושו מעים את המואזין, אבל הדחקנו את הסכנות והעדפנו להתרכז בדברים החיוביים, כמו מע רכות החינוך והתרבות", אומרת אתי. "לא חיינו בפחד יומיומי, למרות שידענו שמהצד השני רואים אותנו. לא נתנו לזה לנהל אותנו".
ב 7 באוקטובר הכל השתנה. "ברגע ששמענו מה קרה ליישובי הדרום, הוחלט בקיבוץ שכולם יתפנו. אין לי ספק שחיזבא ללה רצה שהצפון יהיה באותו הסרט. בינינו לגבול לבנון יש רק תשע דקות הליכה, וזה בלי לדבר על אופנועים. כל יום אני חושבת שיכולנו לעבור טבח כזה. מעולם לא חייתי בכזה פחד.
"במלון מתייחסים אלינו יפה, אבל יש פגיעה בחיי היומיום. כשאראל ויותם מגיעים מהצבא, אין להם בית ופינה שקטה. זה מסובך לכבס פה את המדים, ואי אפשר להכין להם ארוחות מתי שרוצים. לא מעט חברים עזבו לדירות שכורות, כי לא פשוט לישון משפחה שלמה בחדר אחד, במיוחד כשיש ילדים קטנים. אז מצד אחד אנ חנו פחות בוורידים אחד של השני, אבל מצד שני את רוצה להישאר עם כל הקהילה שלך".
תחזרי לקיבוץ?
"אני רוצה. הייתי שם פעמיים בחודשיים האחרונים, ולא יכולתי להיכנס מהכניסה הר גילה בגלל שהיא חשופה ללבנון. עברנו דרך בית השכנים ונכנסנו מהדלת האחורית. אני יודעת שהרבה חברים רוצים לעזוב, ואין לי מושג איך הקהילה תיראה ביום שאחרי. לא אוכל לישון בשקט אם לא ירחיקו את הגבול או יציבו כוח רב לאומי. אם תהיה הרתעה - אז תהיה לי תקווה".
