"לכם יש ציפורים, לנו יש פיצוצים"

משפחת מכלוף ניצלה בנס מכדורי המחבלים בשדרות ופונתה למלון בת"א ● האמא דנה לא נרדמת מהסיוטים, הבת הלל נלחצת בכל פעם שמישהו מדבר ערבית ● יחזרו לשדרות? תלוי את מי שואלים

משפחת מכלוף . צילום: אפרת אשל

דנה מכלוף בוהה בסרטון בטלפון הס לולרי שלה ומתכווצת במקומה כאילו המחבלים שהיו מחוץ לביתה בשדרות שוב יורים לכיוונה. "צבע אדום זה שגרתי", היא משחזרת. "בשלב כלשהו יצאנו מהממ"ד לחצר והייתי בטוחה שמישהו מתאמן במטווח. בחוץ ראינו מלחמה. מחבלים ושוטרים יורים אחד על השני. המחבלים הבחינו בנו וכיוונו אלינו את הרובים. הספקנו להתכופף, והכדורים פגעו בקיר של הבית. גם אורי ניצל בנס. הוא היה במושב בית שקמה וחזר לשדרות עם האופנוע דרך השטח. מחבלים ירו עליו, אבל הוא הצ ליח להתחמק ולהתחבא בתעלה כמעט שעה".

הלל מתיישבת ליד אמה, והכלבה ניקי בי דיה. "מאז מאוד מלחיץ אותי כשאני שומעת מישהו מדבר ערבית, או אפילו רק במבטא ערבי", היא אומרת בכנות האופיינית לילדות בגילה. "לפעמים נדמה לי שאני בחלום רע ומחכה להתעורר".

הלל הצליחה להשתלב בבית ספר בכפר סבא, ואמה מסיעה אותה לשם מדי יום. "חוץ מזה, אני כמעט לא יוצאת מהמלון", אומ רת דנה. "יש לי סיוטים, כמו להלל. אם אני כבר יוצאת לקנות משהו, אני צועדת כאילו כל השרירים שלי תפוסים. אם מישהו מדבר ערבית לידי אני בהיסטריה. לא רק השגרה שלי נהרסה בבוקר 7 באוקטובר, אלא בעיקר הביטחון האישי. אין לי אמון באף אחד. לא בממשלה שלי, לא בבית שלי, לא בעיר שלי. קשה לי בלי כוס הקפה של הבוקר, וחסרים לי הדברים הקטנים והשגרתיים. גם הפכתי לחסרת סבלנות".

יש משהו שיכול לגרום לך להרגיש אחרת?

דנה: "רק אם ירחיקו ממני את עזה. לכם יש מעל לראש ציפורים - לנו יש פיצוצים. כרגע אין לי תקווה, וקשה לי להאמין שא חזור הביתה". הלל: "אבל אמא, אני רוצה לחזור לשדרות. אין לי פה חברים. אני ארצה לחזור בכל מצב".

הבית החדש - משפחת מכלוף, צילום: ללא

משפחות מפונות שמעוניינות לשתף את סיפורן ב"ישראל היום" יכולות לפנות למייל TalA@IsraelHayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר