ביום שישי, 6 באוקטובר, הכינה שמ רית ונצובסקי בלונים ועוגה לקראת יום ההולדת של דוריה, שתוכנן למחרת. "כשהחלו האזעקות הכנסתי את הילדים לממ"ד", היא משחזרת, "גבי היה בעבודה. הוא הגיע הביתה מאוחר יותר, בדיוק כשהתחיל מטח מטורף, והסתתר ליד החניון התת־קרקעי. ואז בום חזק. הבניין רעד וזכוכיות התנפצו. טיל נפל בחניה הפתוחה של הבניין וכל המכוניות עלו באש. יצאתי מהממ"ד לחפש את גבי, וראיתי חיילים מקיפים אותו ומכוונים אליו נשק. צרחתי שזה בעלי".
שמרית ובני משפחתה הגיעו למשרדים של "ורוניס", ושם שמעו כעבור שבוע שטיל נוסף פגע בבניין. דודי השמש ומשאבות המים התפוצצו. "עכשיו אין לי בכלל לאן לחזור", אומרת שמרית. "איך נגור שם עם חמישה ילדים בלי מים, בלי מעלית ועם הפסקות חשמל? גם פה לא קל, למרות שעושים הכל כדי שנרגיש נוח. צריך למצוא תעסוקה לחמישה ילדים, וכבר אין להם סבלנות. כל היום הם משתוללים. שתי המתבגרות מקשקשות עם חברות עד הבוקר, ואין לי מושג איך אחזיר את הילדים לשגרה. ומה עם הפרנסה? אין לי דרך לעבוד מהרצליה כי
"הגענו לכאן עם מזוודה אחת עבור שבע נפשות ולא הספקתי לקחת את הלפטופ, לא בטוח שתחכה לי עבודה אחרי שאחזור". את רוצה לחזור לאשקלון? "בהחלט, אבל אני לא בטוחה שיהיה למה לחזור. הבניין שלנו מפוצץ. תארי לך שהטיל השני היה נוחת כשאנחנו בבית? גם ככה הילדים בחרדה תמידית. אשקלון סבלה הכי הרבה נפילות של רקטות, אנחנו כמו לוח מטרה, אבל אף אחד לא רואה אותנו. אין הטבות מס ואין פינוי מטעם המדינה. נאלצנו לברוח כמו הרבה תושבים. 'ורוניס' הם שפינו אותי ואת הילדים.
