אחד הנזקים המשניים של המלחמה הוא ההתנפצות המגדרית שהחברה הישראלית גזרה על עצמה.
מכל כיוון ניכר שאמונות בדבר שוויון, תפקידים נשיים או גבריים, הורות מאוזנת והיעדר שיפוטיות ביחס לסוגים שונים של משפחות - מתנפצים על קרקע המציאות המעשית ומסיגים אותנו שנים אחורה. בחזית ובעורף כאחד, בכפוף להתוויות ארגוני הטרור וארגוני חסד שכונתיים, להבדיל, ט.ל.ח.
נכון, יש גזרה אחת שבה ההקרבה העזה של חללינו הקפיצה אותנו קדימה במנהרת הזמן - סגן שגיא גולן הי"ד שנפל בקרב בקיבוץ בארי הותיר אחריו את ארוסו עומר, וסיפורם הנוגע ללב הלחיץ את המערכת וגרם לה להכיר בבני זוג להט"ב של חללי מערכות ישראל. גם חוק ההמשכיות לשימוש בזרע של נפטר קיבל זירוז.
זה לא היה קורה בלי סיקור תקשורתי אוהד, שהרי כתבות קורעות לב ממחישות בעיות, מעלות על סדר היום נושאים שהופכים לאג'נדה, ומשם הדרך לקונצנזוס ואף לשינוי קצרה.
גור לך
בתקופת המלחמה רואים יותר חדשות. בהתחלה חששו בערוצים המסחריים שהמלחמה תדכא את תקציבי הפרסום, אבל רווח והצלה תמיד עומדים לנו ממקום אחר ויש גופים שמגוונים את הפרסומות, למשל האגיס, שהפרסומת החדשה לשיתוף הפעולה שלהם עם "ארגון המיילדות בישראל" היא צוהר למיינסטרים הישראלי הנוכחי.
עד המלחמה אהבנו לחשוב שלידה היא שיר לשניים, עכשיו רואים נשים בחודש תשיעי עולות לבד במדרגות, מגיעות לבד לבית היולדות, עורכות שיחת וידאו עם אבי התינוק בחדר הלידה כי הוא במילואים. פרסומת מרגשת שבוודאי גורמת לפלח לא קטן באוכלוסייה (מאותגרות היריון/ רווקות חד־הוריות/ רווקות בכלל, זוגות חד־מיניים, ועוד ועוד) לקנא גם במציאות הקשה לכאורה הניבטת מן המסך.
כשחוזרים מהפרסומות לאולפן, דנים שוב בקבלות הפנים המרגשות לנשים ולילדים, ונפח הסיקור של הגברים שנותרו בשבי מוצג בחוסר קורלציה לאסון שמתרחש במציאות. קורלציה נרשמת רק בין האדרת האימהות שבבית לבין העלמת הגברים השבויים מהשיח.
האם המשוואה החדשה היא נשים מסתדרות בעורף - גברים מסתדרים בשבי?
אנחנו מתגאים בחיילות שלנו, דו"צ משחרר תמונות של טנקיסטיות ולוחמות שתפסו קו בגבול, והתקשורת מהדהדת את מלחמתן של התצפיתניות החדות והחכמות שנרמסו תחת גנרלים שבעים ומלאים בעצמם. חברה אחראית לא מתגאה בפמיניזם מיליטריסטי כשנוח לה וחוגגת את שיבת החטופים באופן מתוחכם יותר. כזה שלא הופך את שירי ביבס שאוהבים לכנות "אמא לביאה" לקלף מיקוח אימתני, אלא כזה שמתמקד למשל בהחזרת החיילות שלנו, שאת מסכת ההתעללות שעברו ועוברות אי אפשר לדמיין אלא רק לקבל השראה בטלגרם.
נלחמים כמו אריות
אחת המילים המאוסות שעושה עכשיו קמבק היא "לביאה". זה כמובן תיאור של אישה שעושה הכל למען הילדים - כלומר, "הגורים" שלה. ומה עם האריות? אה, הם מסתדרים לבד. כמו ציטוט הלוחם ששילב יורם טהרלב בשירו המונומנטלי: "אולי היינו אריות/ אך מי שעוד רצה לחיות/ אסור היה לו להיות/ על גבעת התחמושת".
יישובים קהילתיים תולים על בתי מילואימניקים שלטים בנוסח "כאן גרה משפחה של גיבורים" כדי לחזק משפחות שאביהן יצא להילחם.
אני אסירת תודה להם באופן מהותי, גם כי יש הרבה משפחות שבהן האבא או האמא לא משרתים במילואים, וגם כי קשה להקריב את השגרה למען רעיון נשגב ולהיות עפר לרגלי הקבינט. אבל איך לספר להם שיש מאות אלפי משפחות בישראל שבהן האבא (לפעמים האמא) לא נמצאים, לא תמיד מבחירה, וגם המשכורת תלויה רק בהורה שנשאר. יש גיבורים מחוץ לקונצנזוס - כדאי לזכור זאת אחרי המלחמה.
הפרדוקס המגדרי, שמנסה להיות פוליטיקלי קורקט אבל לא מצליח להתעלם מהמצב, מופיע באותיות הקטנות של מבצע האגיס והמיילדות: "היי בייבי, אתה עוד לא יודע, אבל אמא שלך לביאה... ביקור בית(!) לאחר הלידה יינתן לכל אישה שנעקרה מביתה(!!!) כתוצאה מהלחימה ו/או אישה שנמצאת לבד, או גבר שנמצא לבד, עקב גיוס בן או בת הזוג". מבולבלים מינית? גם אנחנו. גברים זכאים לחופשת לידה גם אם לא ילדו. הפרסומת מחזקת את דמות האישה היולדת שתיפגש עם מיילדת. לכן הפער מהאותיות הקטנות - שהחוק לשירות שוויוני מחייב - גדול.
ואחרי שהתינוק נולד לא נותר אלא לקוות שהוא לא ייחטף לעזה, ואם ייחטף - כדאי שלפני גיל 19. כי פעם שריונר שנחטף היה הילד של כולנו, אבל לפי הקונצנזוס הישראלי החדש גבר מגיל 19 ומעלה כבר לא נחשב ילד. הרגשות האימהיים והנשיים שלנו צריכים להיות מוגבלים כנראה, זה צו השעה. הגעגועים לילדים מרגשים כשיש הסכמה של סינוואר לשחרר אותם, אבל אם צריך אסטרטגיה אחרת כדי לשחרר את בנותינו החיילות או את בנינו החיילים - זה סיפור אחר. ואם הבנים או הבעלים שלנו בשטח, והחוק הבינלאומי תוקף אותם לצד האויב - גם כאן אהבת אם או אישה הופכת קצת יותר מורכבת.
עד לפני חודשיים שעטנו למוסכמה שלפיה אבות משמעותיים בחיי משפחה לא פחות מאימהות. כדי לא לריב עם הצורר יישרנו קו, ונשים הפכו להיות גורם מטפל ומאכיל שעה שהזכרים בחזית.
הפתעה: נשים וגברים זה לא אותו דבר. הגזמנו כשניסינו באופן נעדר חמלה להוכיח את ההפך, עכשיו אנחנו מגזימים ברגרסיה. נדמה שגם אווירה מגדרית הפכה לתולדה של שיקולים פוליטיים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו