"בתקופת השבי הדבר הכי קשה שנלקח זאת זכות הבחירה"

הפסיכולוג ד"ר סנש חי על הקו בין יפו לצפון אמריקה, קופץ לגיחות באירופה ולא מפסיק לעבוד גם בשלט רחוק. "הגענו לברלין חודש לפני המלחמה אז כל הפעילויות נעשות מרחוק", מסביר סנש. "מה שהיה טוב בקורונה טוב גם עכשיו". על אף שד"ר סנש לא נוכח בישראל, "אנחנו חווים השתתפות רגשית, דרך האהובים שלנו מרחוק. מצד אחד, אנחנו נמצאים בבודפשט והבן של אחד מחברינו נכח במסיבה. מצד שני, אתה יכול להיות בארץ בבני ברק או בנתניה ושזה לא יעורר אותך אישית".

בריאיון ל"ישראל היום" עולה לא פעם ההשוואה בין חווית השבי שעבר סנש במלחמת יום הכיפורים, לעומת חווית החטופים של מלחמת חרבות ברזל. "אני מניח שיותר קשה להיות שבוי אצל החמאס מאשר אצל המצרים." מספר סנש. "הטראומה קיימת בנפש הקולקטיבית שלנו כ-50 שנה אחורה, אצלי זה מהדהד עם השבי אבל לא צריך להיות שבוי כדי להיות מושפע ממה שקורה".

סיפור חייו הבלתי יאמן של סנש מתחיל עוד לפני תפיסתו לשבי, כאשר דודתו הלוחמת חנה סנש נתפסה ונחקרה בעינויים, ועדיין סנש איננו רואה את עצמו כקורבן. "מבחוץ כשאני מסתכל על זה אין ספק שמה שעבר עליהם הוא פי אלף יותר קשה, הייתי אז חייל בן 19, יש שם ילדים בני חמש ובני שמונה שנחטפו מתוך החיים האזרחיים".

לאורך השיחה עם סנש הוא איננו מרבה להעמיק בחווית השבי הפרטית שלו, "אם היית מראיינת אותי לפני חצי שנה על השבי במצרים אז הייתי מספר לך 'מה קרה', 'מה היו הסכנות', 'ממה פחדנו', היות ואנחנו כל כך תחת ההשפעה של מה שקורה עכשיו תשומת הלב היא על החטופים", מסביר סנש.

יחד עם זאת, כאשר נשאל 'איך אפשר לתאר את טראומת השבי?' ניכרת הסיבה מדוע הוא איננו מתמקד בזיכרונותיו הטראומטיים. "היכולת באופן מילולי להעביר את התחושות שאת החווה בתוך הטראומה קשות לביטוי ולכן את שומעת מאנשים שחווים טראומה, משפטים כמו 'אני לא יודע איך לקרוא לזה', 'אין לי מילים לתאר'. אלה מלמדים שהחוויה הטראומטית מאוד חמקמקה", מסביר ד"ר סנש. "אני מניח שהיום קשה יותר להיות שבוי למרות שכשאתה חוטף מכות זה לא משנה לך מי עושה את זה" מוסיף סנש.

המשוחררים מעזה יזדקקו לתמיכה נפשית כל חייהם?

"המחקרים של פרופ׳ זהבה סלומון מראים כי הטראומה הנפשיות נשארות לאורך 20 שנה, 30, שנה וגם 70 שנה קדימה והן יותר קשות מהפגיעה הפיזית. בתקופת השבי הדבר הכי קשה שנלקח זאת זכות הבחירה. ולכן צריך להחזיר לכל החטופים את תחושת החופש והביטחון".

יש הבדל בין ילדים למבוגרים בעניין הזה?

"אם אנחנו מסתמכים על מחקרים ומחשבה פסיכולוגית פשוטה. מידע בסיסי מקורסים שלימדתי תלמידים שלי בשנה א', מראים שכל פגיעה שקוראת יותר מוקדם ההשפעה שלה קשה יותר. אירוע שקורה בגיל 10 לעומת גיל 20 מציג השפעות הרבה יותר חמורות. בגיל שנה זה בכלל לא מידתי, אז רק על הבסיס הזה אין ספק שמה שעובר ילד בן 7 הוא הרבה יותר קשה ממה שעובר חייל בן 19 שמוכן מנטלית לאפשרות של חטיפה".

איך לדעתך צריך לפעול עם מי שחוזר מהשבי?

"אני חושב שאת כל אחד צריך לחנוך על פי דרכו. מי שזה נכון לו לדבר עכשיו אז הוא ידבר עכשיו. מי שנכון לו לדבר תוך כדי משחק בארגז החול ואני לא מדבר רק על ילדים. מי שנכון לו לצייר או להאזין למוזיקה צריך לאפשר לו לעשות את זה. הרעיון הוא להגדיל את החופש בתוך הטיפול. הדבר העיקרי הוא לראות אם המטופל מסוגל לייצר קשר של ביטחון או אמון עם המטפל, אם הוא יעשה את זה עם פלסטלינה זה יהיה טוב. אבל הניסיון לדלות ממנו מידע הוא דבר משני".

מה לדעתך צריכים החטופים לעשות ברגע שמשתחררים?

"אני חושב שצריך לבחור את המוקד של התמיכה. במצב הנוכחי כשהמסגרות החובקות נפרמו, הם ראו ששום דבר לא עובד ולכן הם גם נפלו בשבי. לצד זאת, הצבא שאנחנו כל כך סוגדים לו לא תפקד, הגופים של המדינה לא תפקדו, החטופים עוד ילמדו אחר כך, שגם ב-50 יום שהם לא היו פה המשפחות שלהם לא קיבלו יחס הראוי.

אז לדעתי, מה שצריך לעשות הוא לפעול בשני מוקדים. הראשון הוא לשקם עוגנים משפחתיים, אלה שנשארו. אם יש זוג הורים, או אם המשפחה המורחבת, מה שלא נפצע ולא התפרק. המוקד השני זה המוקד הקהילתי, איפה שיש, הקהילות של הקיבוצים זה כוח אדיר ועם חוסן לא נורמלי אז צריך לחזק אצל הפרט שנפגע את הזירה הזאת".

האם כדאי לחזור לגור באותו מקום?

"הטיפול צריך להיות מיידי. העיקרון הוא לחזק ולהעמיק את הציפייה או התקוה החיובית שכן נשארה, לחזק את התחושה שמשו טוב שיקרה. השאלה 'איפה האדם יחייה' היא התעסקות בדבר משני. אם חיים בארץ נותנים לו משמעות או חוסן או כוח אז זה המקום בשבילו. אם לחזור לעוטף לקיבוץ מחזק אותו אז זה המקום בשבילו. הרעיון הוא למצוא איפה נמצא המקום הנפשי הבטוח ולאפשר לו להיות נוכח בו. כך שאם הוא מוצא אותו במקום אחר אז צריך לתת לו לעזור לו להגיע אליו".

מה אתה חושב על הילדים?

"הם נמצאים בתוך עין הסערה, זה מקום שקט, מקום של שרידות. איך אומרת הקלישאה 'התגברות של הרוח על הגוף', כי הגוף סבל בטוח ובכל זאת הם החזיקו את עצמם נפשית אז כן מגיע להם כל הקרדיט אבל בהמשך לא צריך לבנות על זה. לא צריך להגיד 'אה הוא שרד את... אז הוא יכול'. מצד אחד, צריך להעריך וללמוד ממנו מה ולקבל השראה. מצד שני לא צריך לבנות על זה. צריך לשקם לו את העולם ואת היחסים עם המדינה. אסור לשכוח שזאת הייתה ממש טראומה בגידה, הפקרה. צריך לשקם לו את הקהילה, צריך לשקם לו את המשפחה וצריך לשקם אותו''.