עיניים עצומות לרווחה: החברה הישראלית מסרבת להשלים תהליך של התעוררות

בראשיתה של מלחמה העצמאות, פברואר 1948, כתב נתן אלתרמן בלדה להצגה "רק למבוגרים" בתיאטרון "לי לה לו". עוד לא היתה לנו מדינה, אבל כבר היו לנו פרמיירות.

"לילה לילה הרוח נושבת

לילה לילה הומה הצמרת

לילה לילה כוכב מזמר

נומי נומי כבי את הנר

נומי נומי כבי את הנר"

הבלדה היא שיר ערש. הדובר השר - מי שמספר את הסיפור - מנסה בהתחלה להרגיע, כמו שעושים בשירים של היום. כוכבים מזמרים וכיבוי אורות, מה שמוביל אותנו לעצימת עיניים ולהרפיה בבית השני, כי יוצאים אלינו שלושה פרשים (חמושים! לא סתם קשה לה להירדם, כנראה), אבל אנחנו רגילים לסוף טוב, הפרשים בטח יוכלו להגן עליה בבתים הבאים:

"לילה לילה עצמי את עינייך,

לילה לילה בדרך אלייך

לילה לילה רכבו חמושים

נומי נומי שלושה פרשים

נומי נומי שלושה פרשים"

הבלדה כתובה בלשון נקבה. בגרסת התיאטרון זה שיר תיאורטי. ניכר שהמספר רוצה לבשר לנמענת כמה בשורות קשות, וההרפיה היא כמו כדור הרגעה לפני שהוא מפיל עליה את החורבן הגדול.

אם נצמדים לעלילת הסרט "הפוגה", שאימץ את השיר שנתיים אחר כך, פוגשים משולש רומנטי של פלמ"חניק שנלחם בקרב על כיבוש כפר ערבי בפאתי ירושלים במלחמת העצמאות. פציעת ראש שיבשה את זיכרונו, הוא מתאהב בחובשת ושוכח את אהובתו שנותרה בקיבוץ.

הבלדה יכולה להיות גם על ארץ או על מדינה שמחכה שיגיעו אליה, או על נרטיב של עם שבניו מתעקשים להדחיק ולשכוח את המהות גם אחרי שהאסונות הקשים ביותר פוקדים אותם, כי נדמה להם שקשה יותר להכריע מאשר לשכוח.

"לילה לילה אחד היה טרף

לילה לילה שני מת בחרב

לילה לילה, וזה שנותר

נומי נומי את שמך לא זכר

נומי נומי את שמך לא זכר"

למדינת ישראל יש דפוס, או כמו שאוהבים לקרוא לזה - קונספציה. אנחנו אוהבים שירי ערש על כוכבים מזמרים, כי עבר הרבה זמן מאז שירי הערש של 1948 שבהם נאלצנו לומר לילדים שלנו את האמת.

בדומה לשורדי השואה, בני דור תש"ח העדיפו לחסוך מילדיהם את התיאורים הקשים ואת האמיתות המחייבות שגילו בדרכם לבניין הארץ, ולעיתים החלל הערכי הותיר ואקום. 75 שנים אחרי, גם אצלנו אחד היה טרף ושני מת בחרב, וטבח נורא מכריח אותנו לפקוח עיניים.

אבל נדמה שהחברה הישראלית מסרבת להשלים תהליך של התעוררות, ומתעקשת על שיר ערש מרדים. הבלדה של אלתרמן היא פרדוקסלית, כמובן - אף אחד לא שר את הזוועות האלה לפני השינה, אף אישה לא נרדמת כשברור לה שאין עתיד.

הבלדה של אלתרמן היא תוכחה על חברה שמסוגלת לעצום עיניים בכוח, כדי לא להיזכר בסל המטרות שהביא אותה לכונן כאן מדינה, ובדרכים שעליה לנקוט כדי להבטיח את שלום אזרחיה.

הפרש השלישי שלא זוכר איך קוראים לאהובתו מהקיבוץ נמצא בהדחקה, כמונו. הוא יודע מה קורה כשיורדים על ארבע מול אויב רצחני ומה קורה כשיש ערבים בעזה למרחביה, הוא יודע כמה חיילים ואזרחים עלולים למות בהפסקת אש, הוא יודע שכל עסקה שמושגת מתוך ערך נמוך של חיי ישראלים משמעותה הרס עצמי לדורות.

הוא יודע שכאשר בשם הדין הבינלאומי צה"ל הודיע מראש לעזתים מתי יגיע לכל שכונה, היה להם זמן לנוס וגם להבריח את החטופים.

אך הפרש השלישי מפחד מהמילה "כיבוש" יותר משהוא מפחד מהלוויות בהר הרצל; מפחד מ־CNN יותר משהוא מפחד לדמיין חטופים בשבי; הוא לא מעז להביט במפה ולהסיק מהו הגבול הרצוי לחיים בטוחים. המצאנו נרטיב חדש, שיחצוץ בין הצורך להתעורר לבין הרצון לישון: באולפנים מפמפמים ש"אחר כך נמוטט את חמאס, עכשיו נחזיר את החטופים".

החזרת החטופים היא המטרה העליונה, אין מחלוקת. אך היא תושג במלואה רק אם חמאס ייחלש. עשרות שנות חנופה לאויב הולידו דם ורצח ואת טבח הדרום הנורא, אבל אנחנו שוב בדרך לאותו דפוס.

כיבוש עזה מאיים על האויב חובב האדמה יותר ממיטוט בניינים, אפילו זה יכול היה להיות קלף מיקוח - אבל אנחנו קשוחים רק במו"מ קואליציוני, חושבים מחוץ לקופסה רק במגמת סייבר. מדחיקים שכבר עשינו הסכמי שלום ואינסוף הפסקות אש כושלות. אזור הנוחות שלנו הוא עצימת עיניים, ושיר הערש שאנחנו שרים לעצמנו - שיר הרס עצמי - עלול להשכיח מאיתנו את הדרך הפשוטה לחיות - החזק מנצח.

"לילה לילה הרוח גוברת

לילה לילה הומה הצמרת

לילה לילה רק את מחכה

נומי נומי הדרך ריקה

נומי נומי הדרך ריקה"