ואיפה החזון ליום שאחרי? צריך לגלות לעם ישראל את מטרות המלחמה

ביבי והימין, זה כמו הגבר שבוגד באשתו והיא האחרונה שיודעת. עכשיו, כשכבר ברור שניצחון על האויב אינו בסל המטרות של נתניהו, הימין יכול להיישיר מבט למראה ולומר: 20 שנה בישלתי לך, כיבסתי לך, ילדתי לך, הגנתי עליך, האמנתי לך (גם כשחזרת מאוחר עם ליפסטיק של אחרות), סלחתי לך (כשהבטחת שזה היה רגעי וטקטי ולא יקרה יותר), אבל עכשיו - די. כמה מושפלת אני יכולה להיות?

ארבעה שבועות אחרי טבח הדרום נתניהו עוד לא גילה לעם ישראל, ימין ושמאל כואבים ודואגים, מהן מטרות הלחימה. "למוטט את שלטון חמאס" זה אמצעי. ראש ממשלה לא צריך קואוצ'ר שיסביר לו מה ההבדל בין מטרת־על לבין הדרך להגיע אליה.

אפשר היה לקבל, נניח, שההפתעה גרמה לכך שתוכניות המגירה היו צריכות כמה ימים להתעצב מחדש. אבל סיימנו עם 7 באוקטובר, אנחנו גם אחרי ה־30. יש שתי אפשרויות, ושתיהן גרועות - או שלאיש לא ברורה מטרת הלחימה והוא סתם שולח את הילדים שלנו אל מותם, או שלאיש יש מטרה והוא לא מגלה לנו אותה. בשני המקרים אנחנו מבינות לבד ככל שחולפים הימים.

בלי הנהגה

כרגע נדמה שמדובר בשילוב. נתניהו דיבר על מתקפה שלא היתה כמותה והבטיח כמו ביאליק "נקמת דם ילד קטן שלא ברא השטן", אבל בשום שלב לא התכוון ליישר קו עם נשות קיבוצי הדרום שהבהירו כי התנאי לחיים נורמלים בעוטף הוא דגל ישראל בחאן יונס, עם יתומות כפר עזה שהתחייבו להמשיך את השושלת בתנאי שיהיה מהקיבוץ נוף פתוח משדות תפוחי האדמה עד חוף עזה, וגם לא עם גדי ירקוני, ראש המועצה האזורית חבל אשכול, שהתחנן להפציץ את בית החולים בעזה. החבורה ה"שמאלנית" הזאת יכולה להוביל את קבינט המלחמה טוב יותר ממי שמתעקש להיקרא ימין, ועסוק כנראה בשלל חישובים הישרדותיים אישיים ולא לאומיים.

אם נתניהו היה מכריז מראש שמטרת־העל של המלחמה היא שיטוח קוסמטי של בנייני עזה - מיטב בנינו לא היו משליכים עצמם מנגד. חיילים שהצביעו מרצ, לפיד, ליכוד ובן גביר סבורים שממשלת החירום רוצה לכבוש את עזה ולשלוט ברצועת ביטחון או לכונן התיישבות חדשה, לא שממשלת ישראל מתכננת להעניק את הסמכות הביטחונית לשותפים הוותיקים של חמאס. מסירות הנפש של העם היתה אחרת לו נתניהו היה מגלה מראש שאין לו עניין לשנות את המציאות, אלא להמשיך לנהל אותה.

מיטב בנינו, בעומק השטח, לא נחשפו לתמליל הקבינט, שבו נתניהו נאחז בסינר אמו הקטארית ודורש מהשרים לאפשר העברת 682 מיליון שקל לעזה, ואולי גם דמי כיס לפועלים כדי לא ליצור תסיסה.

שר הביטחון אמר שצריך להעביר כסף לרש"פ ושמי שנפלו הם הבנים של כולנו. אבל הורים לא שולחים ילדים לקרב שאין להם כוונה לנצח בו.

בלי מטרה

במלחמה הזאת ישראל הפכה לאוקסימורון מביך. אנחנו האחרונים שקולטים למה העולם לא לוקח אותנו ברצינות. אבל אם כל מה שקרה עדיין לא מזעזע את ההנהגה שלנו, איך יאמינו לנו בעולם?

"חמאס גונב דלק מבתי חולים כדי לתחזק תשתיות טרור; מחבלים מעידים שבתוך בתי החולים מחביאים תחמושת, כי ידוע שישראל לא מפציצה שם" - דו"צ חושף את הנתון הזה במסיבת עיתונאים, העולם רואה שבעזה אין חפים מפשע ומצפה לתגובה. אבל ישראל ממשיכה לאפשר סיוע הומניטרי, לא מפציצה את בית החולים וממשיכה לדון בהעברת משאיות דלק שבטח יגיעו בסוף, שעה שמיטב בנינו בתוך הרצועה.

אין ערך לסרטוני הזוועה של ישראל ולחשיפות המרעישות שלה, אם היא מתנהגת כאילו זה לא באמת כואב. בעולם מסתובבים סרטונים פחות מזוויעים של פלשתינים, אבל הם מתנהגים כאילו טובחים בהם. וזה, במחילה, משדר יותר אמינות. העולם משתכנע מהתגובות יותר משהוא משתכנע מהמעשים.

אם נתניהו, המצביא הגדול, איש המלחמה, השלום והימין, רוצה להעביר מיליונים לעזתים כאילו כלום לא השתנה - העולם מניח שלמרות הטבח, האונס והחטופים, יש פערי מידע שישראל לא חושפת. שכנראה היהודים בכל זאת חייבים משהו לערבים.

עובדה, הם מודים בזה, הם חשים צורך לפצות את החוטפים והרוצחים על משהו. לרגשות האשמה של ישראל יש אפקט אמין יותר מלסרטוני הזוועה שמפיץ חמאס. העולם בוחר להאמין לזה, וקשה להאשים אותם. ישראל פועלת בניגוד לאינסטינקט החיים האנושי הבסיסי, יש בזה משהו מאוד לא אמין.

איזה עם ישלח את בניו למות סתם, כדי לכבוש שטח ולתת אותו במתנה לאויב? ישראל מתעסקת במיזמים לזכר הנופלים, בודקת איזה אזור הקריב יותר, מחטטת בפצעים כדי להעביר את הזמן, ועדיין חושבת שאוטוטו הכל יתהפך לטובה. שליש מחברי הכנסת נרשמים להקרנת זוועות באודיטוריום, אבל לא מתעסקים בדמיון חיובי או בחזון פרקטי ליום שאחרי הקרב.

אנחנו, כחברה, לא משרטטים את המפה החדשה שלנו ולא מסוגלים לדמיין את עצמנו חיים בלי מפלצת מתחת למיטה. אם המנהיגות היתה אומרת בבירור שזה מה שצפוי לנו ביום שאחרי - היינו מעיזים לדמיין זאת. אבל אנחנו כבר מפחדים להתאכזב.

התוצאה היא שהדרג הבכיר שולח את הילדים שלנו לקרב כדי למסור את עזה לאותה גברת בשינוי אדרת, ובונה עלינו שנמשיך לחנך את הילדים, כדי שבסבב הבא האחים הקטנים של מיטב בנינו ייצאו למלחמה עם ערפל קרב. ואם נחתום היכן שהתחלנו - ביבי, אתה בזוגיות עם ביידן? תגיד מראש.