אורי, כמה טוב שבאת הביתה. כמה טוב. כמה אור. מי ייתן ותהי קרן האור הראשונה המבשרת את עלות השחר אחרי החושך הנורא. כבר שלושה שבועות שהלב מכווץ, המוח נטרף, הגרון נחנק, היד מרפרפת בלי הכרה במרחבי הרשת, והנה זכינו לפתע לרגע של ישועה ושמחה, נחמה ותקווה.
אורי, אינני מכירה אותך, אבל כשראיתיך מחייכת בחיק משפחתך, פרצתי בבכי אדיר ומטלטל. אם כך אני, אז אין מילים בעולם שיוכלו לתאר מה חשים הוריך שזוכים לחבקך אחרי שבועות של סבל בל יתואר. דמעותיי שלי אינן חריגות. אין אם בישראל שעיניה נותרו יבשות. שלושת השבועות האחרונות לימדו אותנו כי בעם המיוחד שלנו, גם אנשים זרים זה לזה, שמעולם לא נפגשו, אחים הם. את שהיית בשבי בודדה, לא יכולת לחוש את היחד שנולד מחדש מתוך האפר והזוועה, יחד שמאגד את העם הטוב הזה בעת צרה. אני מקווה שתוכלי לשאוב אותו כעת עמוק לליבך הפצוע והוא ייתן מזור למכאוביך.
לאחר שחרורה של החיילת אורי: חגיגות בבית משפחת מגידיש // צילום: לירון מולדובן
מעבר לשמחה על פדיון השבויים האישי, חילוצה של אורי הוא רגע של תפנית במלחמה כלפי פנים וכלפי חוץ, שיירשם בספרי ההיסטוריה ככזה.
פנימית, צה"ל הניח את האבן הראשונה לשיקום האימון בינו לבין החיילים והאזרחים. בשבעה באוקטובר לא רק הופקרו אזרחים וחיילים שנשחטו, נטבחו ונשרפו, גם נגדעה תחושת הביטחון הבסיסית בכל בית בישראל. בשלושים באוקטובר צה"ל הוכיח את מחוייבותו העמוקה, את עוז רוחו ואומץ לוחמיו (תודה, גיבורים!) לעשות הכל כדי להשיב את בניו ובנותיו הביתה. יחד עם אורי החל לשוב מן השבי מעט מאותו ביטחון שנחטף. יש, כמובן, עוד דרך רבה עד להשבתו המלאה.
חיצונית, חילוצה של אורי הוא הרגע שבו נלקחה מחמאס הבלעדיות על ניהול אירוע החטיפות. עד עכשיו הוא חטף, הוא פרסם סרטונים עם אות חיים כשחפץ בכך, והוא זה ששחרר נשים וקשישות כשבא לו. אנחנו עמדנו מול הרוע הזה חסרי אונים ומתוסכלים. הכניסה הקרקעית הפכה את הקערה על פיה. מצד אחד הטנקים בצומת נצרים יצרו פאניקה בעזה. מצד שני האחריות המדהימה שגילו כלי התקשורת בישראל כשלא פרסמו את הסרטון ההתעללות הפסיכולוגית של החטופות, יצרה תבוסה מוראלית לחמאס. כל זה יחד עם שחרורה של אורי, החזירו לידנו את המושכות.
מי יתן, אורי, וקולות השופר שבקעו מביתך ישמעו בבתים רבים עם שובם של 238 חטופים נוספים במהרה ובשלום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו