"האויב בצד השני לא יפריד בינינו - טוב שכן קרוב מאח רחוק"

מאז תחילת מלחמת חרבות ברזל נרצחו בלחימה ובירי הרקטות 19 תושבים בדואים מהדרום, ובהם שישה ילדים. כמו כן יש 11 נעדרים.

בפזורה ובכפרים הלא מוכרים יש בהערכות גסות יותר מ-100 אלף איש, אישה וילד ללא מיגון, ובחלקם אין אפילו התרעות "צבע אדום". הדבר גורם ללחץ ולחרדה כמו שאנחנו היהודים חווים אותה, ואולי אפילו קצת יותר.

רוב מוקדי התמיכה הנפשית נותנים מענה בשפה העברית. בודדים, בגלל פערי שפה, מעניקים את זה בערבית. ארגון "תמר", המתמחה במתן מענים רגשיים ונפשיים במצבי חירום וטראומה בעקבות המצב הביטחוני, מפעיל קו סיוע לתמיכה נפשית בשפה הערבית. הקו מאויש על ידי פסיכולוגים ועובדים סוציאליים מהחברה הערבית, בטלפון 08-6552344. הם מדווחים על אלפי שיחות ובקשות של הציבור הבדואי לקבלת תמיכה ובסיוע נפשי.

תארו לכם מצב שבו אדם חווה פחד ממשי לחייו בשדה חקלאי, ממש מטרה חיה למחבלי חמאס, אך כשהוא נמלט הוא נתקל בכוחות הביטחון שחושבים שהוא מחבל. "אחת השיחות הקשות שהגיעה אלינו היתה מבחור בדואי צעיר שהיה באזור הקיבוצים באותו יום של חדירת המחבלים לדרום הארץ", מספר ראיד אבו סיאם, פסיכולוג במוקד קו הסיוע של ארגון תמר. "הוא מתאר בשיחה את הכאוס ואת ניסיון הבריחה עם כל ירייה שנשמעת באוויר. הוא נתקל בחוליית מחבלים ודיבר איתם בערבית בניסיון להבין מה קורה סביבו. הם ניסו לחטוף אותו, וברגע אחד הצליח לברוח ולהגיע לכוחות הביטחון. המחשבה הראשונה של כוחות הביטחון היתה שהוא חלק מחוליית המחבלים. הוא נבדק במשך דקות ארוכות, תוך שהוא עצמו קורבן, כדי להוכיח את זהותו".

"לא מזדהים עם דאעש"

בשבועות האחרונים נתקלנו במספיק סיפורי גבורה של החבר'ה מהמגזר. נהג בדואי, יוסף אל־זיאדנה, הציל 30 מבלים מהטבח במסיבה ברעים תוך סיכון אישי רב כאשר נהג במיניבוס בשטח תחת אש.

צריך להזכיר את הנופלים: סלמאן אבן מרעי, בן 41, גשש בחטיבה הדרומית באוגדת עזה; חדיב אבו אל־קיעאן, בן 21 מחורה מגדוד 13 של גולני, שנפל בנחל עוז; עאמר אבו סבילה, בן 25 מאבו תלול, נשוי ואב לשני ילדים, שנרצח בסמוך לתחנת המשטרה בשדרות בזמן שניסה להציל את בנותיהן בת ה־6 וה־3 של דולב ואודיה סוויסה, שנרצחו ברכבם כאשר ניסו להימלט. גם עליו חשבו שהוא מחבל שניסה לחטוף ילדים. 

תסריט "שומר החומות 2.0" לא ירד משולחן התרחישים, כי למעשה היהירות וה"יהיה בסדר" הישראלי הובילו אותנו בסופו של דבר לאסון 7 באוקטובר.

אך בראיון שערכנו עם מפקד מחוז דרום של משטרת ישראל, ניצב אמיר כהן, ביום ה־11 ללחימה, כשהוא נשאל על כך הוא אמר בבירור: "דיברנו עם כל ראשי היישובים. אפשר לומר כי באותה פגישה היו הבנה מלאה, היענות והקשבה מקיר לקיר. ישבנו אצלי במשרד עם הנציגים של משרדי הממשלה, ודיברנו איתם על המחויבות שלהם לא לחבור לארגון דאעש־חמאס, להבין שזה אירוע אחר ושאסור להם להכתים את החברה הבדואית ולהזדהות עם דאעש.

"היה שיח מצוין, קשב מצוין. אני שמעתי במו אוזניי את דברי ראשי הרשויות, שאמרו כי הם נגד ומחזקים את המשטרה. הם שילמו מחיר כבד, גם להם יש הרוגים".

יש עשבים שוטים

עם זאת, גם עשבים שוטים לא חסרים, יודע כל חקלאי בעוטף, ואף שעוקרים אותם בכל פעם מחדש הם חוזרים שוב ושוב. סטודנט באוניברסיטה או שייח' מסית, אף על פי שהם מיעוט, הורסים לרוב. על נושא הזה דיברנו עם השייח' חסן אבו עליון מרהט. לדבריו, "האויב בצד השני לא מפריד בינינו. אנחנו חיים כאזרחים במדינת ישראל, שנינו פה. יש את הצדדים שמחפשים נקודות תורפה".

אבל כמו ביותר מדי מקרים, גם פה יש אכזבה מצידם של הבדואים. "הסתובבתי בכל הנגב, יש מקומות שאחרי עשרה ימים לא התקרבו אליהם. יש שם נרצחים, חטופים ונעדרים. אבל זה נופל על כולם", מוסיף אבו עליון.

"הרוב קובע"

בנוגע לאותם עשבים שוטים, אומר אבו עליון: "אם יש אחד או שניים בעייתיים - אין להם היכולת לעשות כלום. הרוב, זה אני אומר לשמחתי, מזדהה עם מדינת ישראל ומכיר במדינת ישראל. אני ועוד כמה שייח'ים הסתובבנו באופקים תחת אש וחילקנו אוכל, יהודים וערבים, יחד.

"שני הילדים שנספו ליד כסייפה הם הבנים של הגיסה שלי, עוד נרצח באופקים זה הגיס של הגיס שלי.

"אל תשכח שיש משפחות גם בצד השני (עזה) וקשה להפריד, אבל אני רוצה לומר לך - טוב שכן קרוב מאח רחוק".