לגדול בצל המלחמה: אני ילדה של חורף שנת 73'

אף שעוד לא נולדנו אז, אנחנו מרגישים כאילו היינו במלחמה ההיא. היא צרובה בזיכרונות שלנו, כי היא היתה בצל שעבר בפנים של ההורים שלנו, בהחלפת הנושא, בהאטה של השיחה, אולי היא צרובה בנו, הילדים של חורף שנת 73, גם באופן מהותי יותר: מחקרים רבים קושרים בין מצבה הנפשי של האם בזמן ההיריון לבין התפתחות העובר שלה. הקורטיזון המופרש בנדיבות בעיתות חרדה, לחץ או דיכאון אצל האם משפיע על הילד שברחמה. כך שייתכן מאוד שלמלחמה ההיא יש השלכות עד ימינו, כאלה שאנחנו לא מודעים להן, כאלה שמעניין לחקור.

אני ילדה של חורף, שנת 73'. השיר של שמואל הספרי מלווה אותי בעיקר בימי זיכרון, כשאני רואה את אמא שלי דומעת כשהוא מתנגן ברקע. לא, בניגוד לאמור בשיר היא לא מרגישה אשמה על כך שטרם הגישה לנו, ילדיה, יונה על מצע טפנד זיתים על מגש של כסף. הסיבה שונה לגמרי.

הבייבי־בום שלנו שאחרי מלחמת יום כיפור הנוראה, הדומה במהותו לזה שהיה במדינות שהשתתפו במלחמת העולם השנייה, סותר את השאלה המהותית, המייסרת, שתוהה איך אפשר להביא ילדים לעולם כזה. אבל השאלה הזאת קיימת רק בראש, ורק שם היא מדליקה סירנות ואורות אדומים. האורגניזם רוצה לשכפל את עצמו, למלא את החלל. והוא חזק יותר מהכל.

ואז, מול הבייביז בשקט שאחרי, נולד השיר הזה ושואל: איך יכולתם להביא אותנו לעולם כזה? כי הבטחתם שהוא יהיה שונה, שאתם תשנו אותו, אבל לא שיניתם כלום. אנחנו עדיין בצבא עם הנשק, קסדה על הראש.

אבל יודעים מה? אנחנו לא כאלה חכמים גדולים, כי עכשיו גם הילדים שלנו עושים אותו דבר בדיוק. ואב מוריש מדים לבנו, והוא לבנו, ואמא שוב בוכה בדרך לבקו"ם, כמו שעשתה אמא שלה וכמו שתעשה בתה, וכולנו יודעים שמצבנו טוב יחסית לדורות הקודמים שלא יכלו להגן על עצמם, ועדיין - איזה גורל מחורבן. יש שיתהו "גורל?". כן, גורל. נולדנו יהודים, והשנאה כלפינו אימננטית לסיפור. וכן, בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, כמו (גם) במלחמה ההיא, לפני 50 שנה. ועל זה אמא שלי בוכה, ועל זה גם אני.

וכשהילד שלי שואל למה שונאים אותנו ואני לא יודעת לענות, אני רק אומרת כי ככה זה היה תמיד, אנחנו צריכים רק למזער נזקים. אין כבר שאיפה לשלום מוחלט, מופז, פרפרי. זאת תמימות מסוכנת ומנותקת מהמציאות, מהשנאה הבלתי מתכלה הזאת שאינה תלויה בדבר. וזה לא משהו שאפשר לדרוש מההורים שלנו לשנות, הלוואי שהיה.

מחומרי המודיעין המצרי שנחשפו לאחר המלחמה עלה כי בניגוד למה שחשבנו במהלכה, בניגוד לפחד הנורא שהניע אותנו ללחום, זה שאמר שהטנקים שלהם בדרך לתל אביב ושאנחנו נלחמים על עצם קיומנו, מתברר שהם רק רצו הישגים כדי למחוק את ההישגים שלנו במלחמת ששת הימים, ולקבל חזרה לידיהם את סיני שכבשנו שש שנים קודם לכן.

כלומר, מנקודת השקפתו של הספרי קירבנו את היונה כשמסרנו את סיני. עשינו צעד לקראת קיום ההבטחה לילדים שלנו ו"הפכנו אויב לאוהב". אבל לתמימות הזאת אין מקום בתמונה הגדולה, בשכונה שלנו בפרט ובהיסטוריה של העם היהודי בכלל. כי האמת היא שאנחנו באמת רצינו שלום, אבל המצרים באמת רצו את סיני. אז נכון, בינתיים הרווחנו חזית שקטה כבר עשרות שנים, אבל בסוריה הרווחנו אותו דבר בלי לוותר על הגולן. כלומר, בשתי החזיתות לא מדובר באהבה או בשנאה, אלא באינטרסים.

ודרוש לכם כוח, והוא דרוש גם לנו וגם לילדים שלנו. כי הכוח הזה, הצבאי והנפשי, הוא זה שיאפשר לנו ללדת ילדים בחורף ובאביב ובקיץ גם ב־2023 וגם ב־2073. והלוואי שהם לא יצטרכו ללכת לצבא, אבל הלוואי גם שפקידי שומה יוחלפו בחדי קרן חייכנים.

ואל תגידו מה אכפת לך לקוות. כי התקווה הזאת לא מחזקת, היא מחלישה, כי היא רחוקה מאוד־מאוד מלהתגשם, אם בכלל. אז בואו נישאר בהבטחות שניתן לקיים. "הלנצח תאכל חרב?" - איזו שאלה טיפשית. אם זה היה תלוי בנו היינו משנים את התפריט עכשיו. אבל אנחנו יודעים שאנחנו צריכים להנמיך ציפיות ואיתן גם את האכזבות. הילדים שלנו לא יכתבו שיר כזה, כי הם חכמים יותר ומציאותיים יותר.