את יום הכיפורים העברתי בבית הוריי ברעננה, את התפילות מלמלתי בבית הכנסת הישן שבו הם מתפללים. קומץ קטן של יהודים, הרוב מבוגרים. לעיתים יש בקושי עשרה למניין.
כמה רעש.
די, אי אפשר לשאת זאת יותר.
ובתפילת נעילה, התפילה האחרונה של יום הכיפורים, רגליי כמעט וכשלו, והראש כבר הסתובב. היה קשה לשאת תפילה, ללא אוכל וללא שתייה. אך לפתע התמלא בית הכנסת בהמוני מתפללים. המונים. היו שם כולם. מכל המגזרים. מכל הסגנונות. היתה אחת שביקשה ממני סידור, עוד אחת שביקשה ממני את הכיסא. כולם עמדו שם יחד, אף מחיצה לא הפרידה בינינו. רק רצינו שנה טובה ומתוקה.
לפתע רגליי כבר לא כשלו, והצמא בגרון כבר לא הורגש כי האישה המבוגרת חייבת את הכיסא, והאישה השנייה תשמח שאתפלל איתה - והיה חזק מאוד.
זאת לא הפעם הראשונה שאני פוגשת במחיצות הנופלות, כאשר רוב חבריי לא מאמינים בקיום תורה ומצוות, בזמן שאני כן.
אנחנו חיים יחד, אנחנו מסתדרים כי בסוף אנחנו אנשים שרק רוצים מקום שבו נעים לחיות.
אנחנו מסתדרים כי הלב שלנו פתוח, האוזן שלנו קשובה ואנחנו יודעים שהכוונות טובות.
אנחנו מסתדרים כי אנחנו יודעים שלא חייבים להסכים על כל דבר. זה בסדר שיש מחלוקות.
לא אשקר, בשנה האחרונה זה נהיה מאתגר. כשסיסמאות קשות נשמעות כנגד כל מיני חלקים בעם הקרע מעמיק. כך גם יצאתי מתפילת נעילה חזקה ומאחדת לכותרות קשות מהעימותים בדיזנגוף.
קראתי את דברי השר שממשיך את המהומה במקום להשקיט אותה, ואת הפעילה החברתית שצובעת אנשים שלמים כתומכים ברצח תינוקות.
שחור, לבן, ללא אפור, ללא אמצע, ללא שפיות - מחיצות.
יש להגיד - בסיפור התפילה בדיזנגוף כל צד דאג לאמת שלו, ובהכרח כל צד הכניס אצבע בעין לאחר. הבקשה מלכתחילה להסיר מחיצות שנמצאות שם שנים, הקביעה של מארגני התפילה, ללא התחשבות בבית המשפט, לשים מחיצות בכל מקרה.
קומץ שרק מלבה את השנאה,
במקום לעסוק במחלוקת בריאה וטובה
המחאה באמצע התפילה. כמה רעש. די, אי אפשר לשאת זאת יותר.
קומץ שרק מלבה את השנאה, במקום לעסוק במחלוקת בריאה וטובה, בשיח שיקדם אותנו כעם וכמדינה למקום שבו יהיה נעים לחיות בו.
אני רוצה להאמין שזה מיעוט ששורף הכל.
אני רוצה להאמין שהרוב שפוי, הרוב מסתדר נהדר.
אני רוצה להאמין שלרובנו יש היכולת שלא להתבלבל - לראות את הכותרות הקשות, האמירות הבלתי נסבלות, ולהניח אותן בצד.
לראות את הדתייה מהתפילה, לראות את החילוני מהעבודה, ולזכור שאנחנו דווקא חיים ממש בסדר ביחד, גם אם יש מקום לשיפור - ואלו רעשי רקע.
בשנה החדשה הקול השפוי צריך להעמיק את מקומו בעם.
יש מחלוקות, אולי תמיד יהיו - אנחנו אנשים שונים, שמאמינים באמונות שונות - אבל יש גם שיח בריא, מכבד, שאליו אנו מסוגלים, ובזכותו יום אחד יהיה פה טוב יותר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו