כל עורך חדשות באינטרנט, כמעט, ישמח כשתיפול לידיו כתבה מרגשת בסגנון "צפו: הכלב שהולך על שתיים", או "הכלבה המרגשת שנאבקת במחלת הסרטן". ברוב המקרים אנחנו מזהים את הכתבות הללו באתרי אינטרנט ברחבי העולם. הכתבות האלה מכניסות עשרות אלפי גולשים שמשאירים אלפי לייקים, לגולשים להתרגש. אבל אף פעם לא חשבתי, שהסיפור שאכתוב – יהיה על הכלבה שלי.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
הכירו את סטיבי, פינצ'רית מעורבת מכל טוב, בת קצת יותר מ-9, אותה אימצתי לפני קצת יותר משבע שנים, אחרי שנזרקה בגיל שנתיים בצער בעלי חיים. היא בחרה לחזור איתי הביתה ומאז – מדובר באהבה מוחלטת שאינה תלויה בדבר. יום אחד, כשהלכתי עם הכלבה בעלת ההליכה האצילית והזקופה לווטרינרית כדי לקבל חיסון שגרתי, התגלה אצלה גידול קטן ברגל השמאלית הקדמית.
עדיין עם שתי רגליים. צילומים: יניב דורנבוש
הבדיקה חזרה כ"תגובה דלקתית לזיהום", מה שהתברר אחר כך כאבחון שגוי. בתוך שישה שבועות הגוש גדל באופן מהיר ומשמעותי, עד שהגיע ל-7 ס"מ. כשהוסר, בדיקת המעבדה כבר הראתה משהו אחר לחלוטין – סרטן תאי מאסט בדרגה הגדולה והאלימה ביותר. אבל הניתוח הגיע מאוחר מדי – הרגל כבר הייתה משותקת, והעור לא החלים. בשל הנזקים שהגידול הותיר בגוף, האונקולוגית שהופנינו אליה, ד"ר אורנה קריסטל מחוות דעת בבית ברל, המליצה על צעד רדיקלי של כריתת הרגל.
מתנה לפסח מ"סבתא"
ואז הייתה ההתלבטות: האם להרדים את סטיבי, האם להשאיר אותה להסתדר עם רגל משותקת שקיים חשש שהעור ינשור, או ללכת על ניתוח הכריתה. ההתלבטות נבעה מכך שהאונקולוגית העריכה שיש גרורות רבות ושלסטיבי יש "במקרה הכי טוב שאני יכולה לדמיין – חצי שנה". אחרי יממה שלמה של צפייה בסרטונים ביוטיוב על כלבים שעברו כריתת רגל – החלטתי, סטיבי נשארת בחיים והופכת לתלת רגל, טרומפלדוג, וחצי שנה זה זמן שאי אפשר לזלזל בו.
הגידול הפך לענק, התלבטות אם להרדים או לנתח
כבר שלושה ימים אחרי הניתוח, כשהיא עדיין חבושה, סטיבי התחילה לרוץ. אין לי מושג איך – אבל היא קפצה למיטה שלי, שלנו, מיטה גבוהה עם מזרן 30 ס"מ. ככה, עם שלוש רגליים.
בינתיים, הסרטן התחיל לכעוס על זה שאנחנו מנסים להילחם בו. טיפולים שעבדו הפסיקו לעבוד, טיפולים חדשים עבדו לזמן קצר, וצמחו לה גושים חדשים באזור של הרגל הכרותה. "תאריך התפוגה" התחיל להתקרב ועמו החשש הגדול מפרידה בלתי אפשרית מהיצור שאני הכי אוהב בעולם.
התחבושת יורדת - החיוך עולה. סטיבי 10 ימים אחרי כריתת הרגל
לפני שבוע בדיוק, כשחזרתי הביתה מעוד יום עמוס במערכת, סטיבי התחבאה ממני. היא הסתתרה מתחת למתלה הכביסה, כולה רועדת. הבית היה מלא בצרכים שלה ובהקאות. בפעם הראשונה חשבתי שהיא סובלת, סובלת מאוד – ושאולי צריך לשחרר. היא לא ניגשה לאוכל הטעים שניסיתי לתת לה, ולא הגיבה למילה "טיול", שתמיד מקפיצה אותה.
רגע לפני שתכננתי לצאת איתה למרכז החירום בידיעה שיכול להיות שהלילה זה הלילה האחרון שלה איתי – היא נעמדה על הרגליים, כשכשה בזנב, טרפה את האוכל ורצתה לטייל, כאילו כלום. מלא אנרגיה, מלא ליקוקים, המון אהבה.
יום הולדת 9, בכלל לא היינו בטוחים שנגיע אליו
אחרי ששינינו קצת מינונים בתרופות, הגיעו לסטיבי כמה ימים מאוד טובים. היא נראתה אנרגטית וחיונית, והכל נראה נהדר. עד מוצאי השבת האחרונה. סטיבי קפצה מהספה ומאותו רגע – הפסיקה לדרוך על הרגל השמאלית האחורית. היא לא הצליחה להתייצב לאכילה ולשתייה, וגם לא לעשות צרכים. כשראיתי אותה נופלת כשהיא מנסה להשתין, ובעצם שוכבת ומשתינה על עצמה – נשברתי. ידעתי שלמחרת נלך לווטרינרית להרדים אותה.
סלפי אצל הווטרינרית. אי אפשר לפספס את הגידול
בצילומי הרנטגן ראינו שיש לה קרע בגיד, אצל כלב בריא פותרים זאת באמצעות ניתוח והשתלת ברגים ופלטינות. בגלל שימיה של סטיבי ספורים, אין טעם לניתוח. בסופו של דבר, הכירורג ב"חוות דעת" הציע לעשות לה חבישה עם קיבוע רציני, שינטרל את הכאב ויאפשר לה להתייצב. הוא, וכל מי שרואה אותה אומר – שהיא ממש לא נראית כמו כלבה שימיה ספורים.
אז היום סטיבי היא כלבה שרצה על שתי רגליים, יודעת להתייצב על הרגל השלישית כדי לעשות את מה שהיא צריכה לעשות, ממשיכה לכשכש בזנב, לחייך, ללקק ולתת המון אהבה. הניצוץ בעיניים שלה לא כבה, ואני מאחל לה שתמשיך להיות כלבה שמחה, לנפץ שיאים ולאתגר תחזיות.
שתי רגליים מתפקדות - אבל החיוך לא יורד מהפנים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו